שבוע 5+5

[דברת25]

שבוע 5+5

הלחץ לא עוזב אותי. לא מרגישה בהריון בכלל, לא בחילות, לא רגישות, לא לחצים. חיה כל הזמן בתחושה שבטח תיכף זה ייגמר. בדיקת הדופק רק ב23/1 וזה מרגיש לי כמו נצח. בהריונות הקודמים, של הבנות, תמיד דמיינתי את התינוקת, את ההנקה, פחדתי מהלידה, מסימני מתיחה... אבל אחרי ההריון האחרון, של הבן שלי, שלא נולד והיה איתי רק 24 שבועות, אני פוחדת לחשוב לטווח רחוק. פוחדת לדמיין, לא מעיזה לחשוב יותר ממחר. כאילו אין ברירה שההריון הזה לא יצליח ואני רק מחכה שזה יקרה, עדיף מוקדם ממאוחר. אני שונאת את זה, אני רוצה לשמוח, אני רוצה לדמיין אותו או אותה, אני רוצה ליהנות מזה.... בעוד שבועיים היה תאריך הלידה המשוער. רק עכשיו שמתי לב כמה הוא היה מגניב - 18.1.18. מאז שגיליתי שאני בהריון הכל צף שוב. בוכה על הבן שלי שוב... עברו רק 3.5 חודשים, וככ רציתי להכנס שוב להריון אבל במקום לשמוח שזה הצליח אני רק פוחדת, מחכה לסוף המר...

 

[איןאריותכאלה]

טבעי מאד

מצטערת כל כך שנגזלו ממך התמימות והמתיקות של ההריונית שהיית פעם. אל תבואי לעצמך בטענות - טבעי לחשוש, טבעי לחשוב שלילי ולהתכונן לרע מכל (לא שאפשר). והכי טבעי - שההריון יהיה שונה מאלה שקדמו לו, ויעבור יום ביומו. אצלי היתה הקלה מסויימת כשהתחילו תנועות, אבל אני מודה בפה מלא שהחרדות נמוגו רק אחרי שהיא היתה בידיים שלי. מצטערת שאין לי משהו יותר מעודד לכתוב.

 

[שירהד1]

היי וברוכה הבאה

קראתי גם בפורום אובדן הריון, כדי לקבל רקע יותר ברור.
אכתוב לך מספר דברים:
1. טבעי מאוד ונורמאלי מאוד להרגיש חרדה בהריון שלאחר אובדן הריון. הנפש והגוף עברו טראומה בהריון הקודם, ואי אפשרלהתעלם מזה, גם אם נרצה.

2. בהריון הקודם היתה לעובר טריזומיה 16, שזו תקלה של הטבע. יש לך 3 בנות בריאות. כלומר- בסה"כ הכללי- היתה תקלה חד פעמית, קשה ועצובה מאוד, אך מרבית הסיכויים שלא תתרחש שוב. זה משפט שהייתי מציעה לך לאמץ כמו מנטרה. לא כי זה מבטיח תקינות ההריון והעובר, אלא כי זה יכול לסייע בהתמודדות הנפשית.

3. עברו רק 3 וחצי חודשים מאז הפסקת ההריון ההיא. אני לא יודעת אם הלכת או אם ממשיכה ללכת לאיזשהו ליווי רגשי לצורך עיבוד האובדן. אם את לא עושה זאת- ממליצה לך בחום ללכת ובהקדם האפשרי.

4. אני מכבדת כל מילה שכל אחת כותבת פה. יחד עם זאת, חייבת לכתוב לך שהגישה שלי היתה שונה משלךובחירת המילים שלי שונה משלך. גם במקרה של הטריזומיה 18 שהיתה באחד ההריונות שלי, לא ראיתי בעובר ה"בן" או ה"בת" שלי. מבחינתי הוא היה עובר דפוק מאוד, פגוע ביותר, תקלה איומה ונוראה של הטבע. אני חושבת שבאיזשהו מקום ה"ריחוק" הזה וההבנה הקוגניטיבית סייעו לי בהתמודדות.
שלא תטעי, בכיתי מרות, והתאבלתי קשות, והיה לי נורא ואיום בהיבט הרגשי. זו היתה ההפלה החמישית ברצף והשישית בספירה הכללית. זה היה נורא ואיום. אבל לא הרגשתי שאיבדתי בן או בת. הרגשתי שהטבע מתעמר בי, ש...ש... בא לי לפוצץ את כל עולם, ש"למה דווקא לי זה קורה"...מלא תחושות קשות שהייתי צריכה להתמודד איתן. והתחושה הקשה מכל היתה שהרצון העז שלי והחלום לעוד ילד- הולך ומתרחק, הולך ונגוז. אך עדיין- היה זה עובר ולא "בן" או "בת".
מקווה שבתהליך טיפולי יסייעו לך אולי לשנות מעט את המילים. כי למילים יש כוח- לטוב או לרע.

5. ויותר מהכל- אני מאחלת לך הריון תקין שיסתיים בידיים מלאות.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028