החומה לא נשברה ואני ממש פגועה
ניסיתי להסביר את זה להמון אנשים,לאבא שלי ואמא שלי וגם למחלקה ועכשיו אני אסביר את זה גם לך פיור שלי... שני ההורים שלי היו נרקומנים.ואני אומרת היו כי שניהם הצליחו לצאת מזה כבר יותר מעשור.אני תמיד אומרת לאבא שלי ולאמא,שהם תמיד אומרים לי שמה שגרם להם להיגמל זה שההורים שלהם זרקו אותם ולא רצו לשמוע מהם.העיפו אותם לכלבים ואמרו להם שאין להם מקום אצלהם. אבל לא אצל כולם זה עובד. איתי,כמה שיותר קשים איתי,מעיפים אותי,פוגעים בי ומגרשים אותי-המחלה שלי מתעצמת.מהחרדות.מהתסכולים ומהפחדים.מההרגשה הזאת שאין אף אחד בעולם שרוצה אותי,אף אחד שמקבל אותי כמו שאני.אני כלום,אני חולה אני נרקומנית של אוכל ומכורה לאסלות.אני ילדה.זה מה שאף אחד לא מבין ,אני בסך הכל ילדה!אני כבר חיה 20 שנה,אבל אי אפשר לקרוא לזה חיים.אני כבר מתה 20 שנה.אני ילדה שבגיל 3 קרעו אותה מאמא שלה והילדה הזאת נותרה בוכייה ואבודה וכל לילה הייתי בוכה,כבר מגיל קטן.תמיד פחדתי.פחדתי מאבא פחדתי מהחיים פחדתי מהשפלות של ילדים ביסודי שקראו לי שמנה...תמיד סבלתי. אבל איתי לא זאת הדרך. מגרשים אותי?אני מתקפלת ושוקעת לתוך הבועה שלי ומחבקת מרוב פחד,חזק חזק את הבולמיה שפיור-מי אמר שאני לא סובלת ממנה?אני מעריצה אותה כי אני רוצה להעריץ משהו,רוצה שיהיה לי משהו שתמיד שם בשבילי. אז אם את חושבת שזאת הדרך איתי את תאבדי אותי בסוף.וזה ישבור אותי כי את כן חשובה לי. את פגעת בי נורא. אני יודעת שזה מכוונה טובה ואכפתיות אבל זה לא מקל מהכאב והצביטה שבלב.
