שבור מהתחלה.
שלום,הסיפור האישי שלי טיפה ארוך
מאז ומתמיד הייתי שונה בחבר'ה,ביסודי עד כיתה ד' עוד איכשהוא למרות הקושי החברתי שלי הייתי בסביבה נינוחה ועם הזמן בדיעבד הייתי סוג של צלע שלישית או צל של החבר'ה מהכיתה.הייתי הטיפוס שעושים עליו חרם ולהזמין למסיבות רק כשמזמינים את כל הכיתה.מהיסודי כשעברתי לחטיבה חשכו חיי לשנתיים שלמות,ללא חברים וללא חיי חבר'ה כלל וכלל.מביה"ס הייתי חוזר הביתה עד למחרת.התלמדים בעיקר הבנים היו מתנכלים,משמיצים ומדביקים לי כינויים מביישים.המטען מכיתה ד' רק הצטבר כי צפתי למצוא חברים בחטיבה התפוצץ לי בפנים כאשליה.במשך שנתיים עברתי משבר במהלכו בלעתי כדורים ע"מ למשוך תשומת לב.מספר מצוצם של כדורים.אחרי השנתיים הנוראיות הגיעה שנה נחמדה שלאחריה הגיע התיכון בו בשנה הראשונה שוב פעם חוויתי נפילה עקב הלימודים וחיי החברה.בסה"כ במקומות חדשים בשנה הראשונה אני מאד לא מוצא את עצמי ומאד נכנס לדיכאונות,לדוגמה נשארתי כיתה א' ביסודי עקב כך.בהמשך התיכון התרגלתי אליו ועבר בגבול סביר עד בסדר. לצבא הגעתי לאחר טיפולים של יועצת בית הספר ולאחר טיפולים פסיכולוגים ע"מ לקבל תמיכה נפשית מפני שהיו לי כל כך הרבה פחדים מהגיוס שמאד חששתי מהגיוס.במהלך הפגישות הפסיכולוגית עזרה לי להבין שהצבא יכול לתמוך בי ולעזור לי במידה וקשה לי. לאחר הטיפולים הפסיכולוגים הגעתי לטירונות ומשם חיי קבלו שוב שינוי לרעה,מהיום השני לטירונות ועד לרגע סיום הטירונות לא הפסקתי לבכות.חיילים מהמחלקה ובעיקר מהכיתה התנכלו,ירדו,הקניטו,השמיצו ושיקרו שאני שונא תכיתה בה אני נמצא בטירונות. היו שמים לי תמונות של גברים על המיטה והיו פונים אלי בלשון נקבה כי אני נשי(לא באשמתי\: . ספרתי זאת למפקדת הישירה שלי ועוד באותו הערב היא היתה עדה להתנכלות מצד החיילים,רק לאחר שבוע וחצי עם התערבות של הקבנית בטירונות החליפו לי מחלקה,לא ששם חיי כל כך השתנו לטובה,אבל יותר סביר. ציינתי בפניהם על מצוקתי הנפשית ובפרופיל שלי כתוב לי קושי הסתגלותי.הקבנית הפגישה אותי עם פסיכיאטר שקבעו לי פרופיל 45 נפשי ואמרו שאשן כל יום בבית ואהיה קרוב לבית.דבר שמאד הפחיד אותי. במהלך הטירונות כל יום קללתי תרגע שקמתי בבוקר והיו לי קשיים בהרדמות. דבר שחשוב לי לציין זה שבאותו יום של הטקס השבעה בהיותי מתעסק עם התיק החפצים שלי הרגשתי כאבי תופת בגב ובלב בו זמנית.הרגשתי מועקה וחולשה,אך המשכתי לתפקד.הרגשתי שמבחינה נפשית משהו מתרחש בי. ביום שלמחרת קבלתי צו הצבה שהיה כתוב בו שעלי להצטייד עם תיק לשבועים.איך שקראתי את זה נכנסתי לבכי היסטרי,רעידות,לא הצלחתי להפסיק לרעוד ולהרגיש מועקה.הרגשתי שהעולם חרב עלי ואת הכתפיים שלי כבדות.נשכבתי לבדי על המיטה ובאפיסת כוחות דברתי עם אמי בטלפון שתרגיע אותי.פחדתי לשמוע שאני צריך לצאת לקורס ושוב פעם לעבור תשלב של להכיר חבר'ה חדש,לנסות להשתלב,לקבל אותן שאלות ובעצם רוטינה קבועה . מאותו הרגע ועד הרגע שראיתי פסכיאטר שקבע לי פרופיל 45 נפשי הייתי עם שלשולים,חום פנימי ולאחר הפגישה עם חום חיצוני(כלומר חום של סביבות 38 39).חזרתי לאחר הטירונות מבוהל ולא יצאתי מהבית עד ליום ראשון,משישי עד ראשון. אמי ואחותי לאחר כמה ימים שנרגעתי כשאמרו לי שלא אשן מחוץ לבית,טענו שחזרתי צהוב מבהלה. עכשיו,אני רוצה לספר זאת לקבן על מנת לקבל הקלות נוספות כי אני מפחד מאד מהסדיר וסובל מהתקפי חרדות. מה עלי לעשות?איך אדע שהוא באמת יבוא לקראתי,אני שומע על מקרים שהם מנפנפים ת'חיילים.אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני צריך לפגוע בעצמי.יש לנו עבר במשפחה מצד האב עם התאבדויות והתאבדות ספציפית בעקבות הצבא! לא ספרתי לקבנית אז על המשבר שעברתי ומה שעשיתי בו ולא ספרתי על העבר המשפחתי,חששתי שזה רק יזיק. תעזרו לי,אני חייב עזרה!
שלום,הסיפור האישי שלי טיפה ארוך