big baloon
New member
שביתת המורות - הבושה והזעם
קיבלתי במייל: שביתת המורות – הבושה והזעם שביתת המורות של בתי הספר התיכוניים נמשכת כבר כחודש. קוראים לה "שביתת המורים", משתי סיבות: ראשית, כדי לא לפגוע בכבודם של הגברים המשרתים בהוראה, שלפי כלליה השוביניסטיים של הלשון העברית זכאים להתייחסות לשונית מלאה ובלעדית, למרות מספרם הבטל בשישים; שנית, כדי לא "לזלת" את מקצוע ההוראה וכל הקשורים והקשורות בו; שהרי ידוע שבמדינת ישראל המודרנית של המאה העשרים ואחת, לקרוא למקצוע בנקבה-רבות זה לפגוע לא רק בכבודו ובכבוד העוסקים בו, אלא אף בכבוד העוסקות בו. כי מדינת ישראל מחוייבת, כמובן, לשוויון ללא הבדל מין. אבל ביננו לבין עצמנו, השובתות הן בראש ובראשונה מורות, ולכן השביתה היא שביתת המורות. וכדי להבין את הגיונה – צריך לראות אותה כמו שהיא: שביתת נשים העוסקות במקצוע ההוראה בבתי הספר שבהם לומדים ילדים. אז עמכם ועמכן הסליחה, ואני אקרא לילדה בשמה: שביתת המורות. (ומובן שכשאני אומרת "מורות" - כוונתי גם למורים. ולמנהלים). כבר חודש שובתות המורות ואיני אומרת דבר כי קשה לחשוב מה לומר: הסוגיה נראית כה פשוטה ונהירה וברורה שקשה לחשוב מה ניתן לחדש בה. הרי ברור שלא ניתן ללמד או לחנך ילדים בקבוצות של 40 ומעלה; בקבוצות כאלה כמעט שלא ניתן לשרוד אותם; במקרה הטוב, ניתן להחזיק אותם בחדר הסגור ולמנוע אלימות קשה ושיטוטים בעולמות הסמים והפשע. ומובן שלא ניתן להשקיע בהם, להקשיב להם, לענות לשאלותיהם, לזהות בעיות, כשלמורות אין חדרים, ואין מקום בו ניתן להפגש עם התלמידים והתלמידות. במסדרונות צפופים וחצרות סואנות לא ניתן לעשות את המלאכה ההכרחית להשקעה ראויה בדור הצעיר. בדיוק באותה מידה ברור שלא ניתן להתקיים על משכורת של כמה אלפי שקלים בודדים, ומורות לא יכולות באמת להשקיע את כל כולן בעבודה שאינה משתלמת, להפגין מוטיבציה ולהצטיין בה כשהן צריכות לרוץ למשרות נוספות ולדאוג דאגות בסיסיות של צרכי קיום ופרנסה. עוד ברור בדיוק באותה מידה שבלי חינוך אין עתיד. אין התקדמות, אין שמירה על הקיים ואין אפילו השרדות. יש נסיגה, דעיכה, ובמציאות הגאו-פוליטית של ישראל – יש סכנת כליה. אז מה פה השאלה, בעצם? איך אפשר לא להקטין כתות, לא לבנות חדרים למורות ולא להעלות את שכרן כדי שתוכלנה להתפרנס ולהתקיים כראוי לעובדות מקצועיות שגורל העתיד מונח על כתפיהן? הסוגיה כל כך ברורה ומובנת מאליה, ועמדת האוצר, כלומר הממשלה והמדינה כל כך לא רציונלית, לא מתקבלת על שום דעת לפי שום הגיון פשוט, שחייבים לחפור יותר לעומק ולהעלות השערות שיבארו. כי לא יתכן שאלה סתם טמטום ואטימות בממדים כאלה. לא יכול להיות, נכון? אז צריך לנסות להבין. אז פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה מציע שבעצם האוצר והממשלה נוהגים ברציונליות מלאה בהתאם להשקפת העולם שלהם ועמדותיהם הערכיות. המטרה: רישוש החינוך הציבורי, הרעבתו עד מוות, ויצירת מציאות המחייבת התפתחותן של מערכות חינוך פרטיות שירשו את מקומו. במילה: הפרטה. הממשלה הנוכחית רוצה להתפשט מכל אחריות מדינית וממשלתית, ולהפריט הכל: בנקים, בתי סוהר, בריאות, את החשמל, נמלים – וחינוך. וידאג השוק הפרטי למלא את החסר. מי שידו משגת – יקנה חינוך טוב, ומי שלא – לא. כמו בריאות, וכמו הכל. ובמקביל, המורות יהיו עובדות כח אדם, המועברות ממקום למקום ללא זכויות סוציאליות, מעמד או ערך חברתי, מוסרי ואנושי. כך הכל יהיה זול יותר לעשירים, נוח יותר לשליטה לבעלי הכוח, וקל יותר לניהול "משאבי". אם זו המטרה – אזי הכלים בהם נוקט האוצר אכן רציונליים, הגיוניים ויעילים. ואני מציעה עוד הסבר, פשוט והגיוני לא פחות. מורות הן נשים. תלמידים הם ילדים. נשים וילדים הולכים יחד מאז שחר ההסטוריה. הגברים עוסקים בדברים החשובים (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח) והנשים – בילדים. מסתדרות אתם, מגדלות אותם, עושות מה שצריך. עם מה שיש. ככה זה. אז מה רוצות המורות? שיעשו מה שנשים צריכות להיות מסוגלות לעשות – שיסתדרו. עם מה שיש. כמו תמיד. ובאשר למשכורותיהן - ממילא הן "מפרנסות שניות", "משכורת שניה", סמוכות על שולחנותיהם של גברים. ואם לא, אם הן חלילה "אמהות חד הוריות" – מי אשם להן? למה לא יכלו להסתפח לגבר מפרנס, כמו שצריך? שיסתפחו ל"בעל" עורך דין, עובד היי טק, קבלן, סוחר – והוא יפרנס אותן במסגרת כללי המשחק של השוק החופשי. והן תחזורנה הביתה מוקדם ותנקנה לו, ותכנה לו ארוחת ערב, ותהיינה יפות ותחייכנה לו בשובו הביתה. כמו שצריך. ובין כך ובין כך – שתגדלנה את הילדים כמו שעשו מאז ומעולם, עם מה שיש, וישתקו. כפי שנדרשו ועשו מאז ומעולם. ולא יפריעו ויבלבלו לגברים את המוח עם הבעיות הנשיות שלהן. לגברים יש דברים חשובים יותר לענות בהם (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח). וכשהחינוך יכשל, ונעמוד מול שוקת שבורה, יהיה את מי להאשים: הנשים שלא השכילו לגדל לנו את הילדים כמו שצריך. כי הן עסוקות יותר מדי בעצמן, בזכויותיהן, בדרישות האינסופיות שלהן. אז יוצא ששביתת המורות היא מאבק נגד ההפרטה הליברלית הקפיטליסטית ההרסנית. והיא מאבק פמיניסטי נגד הנסיון לדחוק אותנו בחזרה אל הפינות האפלות שאנחנו מנסות להגיח מהן אל השמש. שביתת המורות היא שביתה אמיצה וערכית. אני תומכת בה. אורית קמיר
קיבלתי במייל: שביתת המורות – הבושה והזעם שביתת המורות של בתי הספר התיכוניים נמשכת כבר כחודש. קוראים לה "שביתת המורים", משתי סיבות: ראשית, כדי לא לפגוע בכבודם של הגברים המשרתים בהוראה, שלפי כלליה השוביניסטיים של הלשון העברית זכאים להתייחסות לשונית מלאה ובלעדית, למרות מספרם הבטל בשישים; שנית, כדי לא "לזלת" את מקצוע ההוראה וכל הקשורים והקשורות בו; שהרי ידוע שבמדינת ישראל המודרנית של המאה העשרים ואחת, לקרוא למקצוע בנקבה-רבות זה לפגוע לא רק בכבודו ובכבוד העוסקים בו, אלא אף בכבוד העוסקות בו. כי מדינת ישראל מחוייבת, כמובן, לשוויון ללא הבדל מין. אבל ביננו לבין עצמנו, השובתות הן בראש ובראשונה מורות, ולכן השביתה היא שביתת המורות. וכדי להבין את הגיונה – צריך לראות אותה כמו שהיא: שביתת נשים העוסקות במקצוע ההוראה בבתי הספר שבהם לומדים ילדים. אז עמכם ועמכן הסליחה, ואני אקרא לילדה בשמה: שביתת המורות. (ומובן שכשאני אומרת "מורות" - כוונתי גם למורים. ולמנהלים). כבר חודש שובתות המורות ואיני אומרת דבר כי קשה לחשוב מה לומר: הסוגיה נראית כה פשוטה ונהירה וברורה שקשה לחשוב מה ניתן לחדש בה. הרי ברור שלא ניתן ללמד או לחנך ילדים בקבוצות של 40 ומעלה; בקבוצות כאלה כמעט שלא ניתן לשרוד אותם; במקרה הטוב, ניתן להחזיק אותם בחדר הסגור ולמנוע אלימות קשה ושיטוטים בעולמות הסמים והפשע. ומובן שלא ניתן להשקיע בהם, להקשיב להם, לענות לשאלותיהם, לזהות בעיות, כשלמורות אין חדרים, ואין מקום בו ניתן להפגש עם התלמידים והתלמידות. במסדרונות צפופים וחצרות סואנות לא ניתן לעשות את המלאכה ההכרחית להשקעה ראויה בדור הצעיר. בדיוק באותה מידה ברור שלא ניתן להתקיים על משכורת של כמה אלפי שקלים בודדים, ומורות לא יכולות באמת להשקיע את כל כולן בעבודה שאינה משתלמת, להפגין מוטיבציה ולהצטיין בה כשהן צריכות לרוץ למשרות נוספות ולדאוג דאגות בסיסיות של צרכי קיום ופרנסה. עוד ברור בדיוק באותה מידה שבלי חינוך אין עתיד. אין התקדמות, אין שמירה על הקיים ואין אפילו השרדות. יש נסיגה, דעיכה, ובמציאות הגאו-פוליטית של ישראל – יש סכנת כליה. אז מה פה השאלה, בעצם? איך אפשר לא להקטין כתות, לא לבנות חדרים למורות ולא להעלות את שכרן כדי שתוכלנה להתפרנס ולהתקיים כראוי לעובדות מקצועיות שגורל העתיד מונח על כתפיהן? הסוגיה כל כך ברורה ומובנת מאליה, ועמדת האוצר, כלומר הממשלה והמדינה כל כך לא רציונלית, לא מתקבלת על שום דעת לפי שום הגיון פשוט, שחייבים לחפור יותר לעומק ולהעלות השערות שיבארו. כי לא יתכן שאלה סתם טמטום ואטימות בממדים כאלה. לא יכול להיות, נכון? אז צריך לנסות להבין. אז פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה מציע שבעצם האוצר והממשלה נוהגים ברציונליות מלאה בהתאם להשקפת העולם שלהם ועמדותיהם הערכיות. המטרה: רישוש החינוך הציבורי, הרעבתו עד מוות, ויצירת מציאות המחייבת התפתחותן של מערכות חינוך פרטיות שירשו את מקומו. במילה: הפרטה. הממשלה הנוכחית רוצה להתפשט מכל אחריות מדינית וממשלתית, ולהפריט הכל: בנקים, בתי סוהר, בריאות, את החשמל, נמלים – וחינוך. וידאג השוק הפרטי למלא את החסר. מי שידו משגת – יקנה חינוך טוב, ומי שלא – לא. כמו בריאות, וכמו הכל. ובמקביל, המורות יהיו עובדות כח אדם, המועברות ממקום למקום ללא זכויות סוציאליות, מעמד או ערך חברתי, מוסרי ואנושי. כך הכל יהיה זול יותר לעשירים, נוח יותר לשליטה לבעלי הכוח, וקל יותר לניהול "משאבי". אם זו המטרה – אזי הכלים בהם נוקט האוצר אכן רציונליים, הגיוניים ויעילים. ואני מציעה עוד הסבר, פשוט והגיוני לא פחות. מורות הן נשים. תלמידים הם ילדים. נשים וילדים הולכים יחד מאז שחר ההסטוריה. הגברים עוסקים בדברים החשובים (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח) והנשים – בילדים. מסתדרות אתם, מגדלות אותם, עושות מה שצריך. עם מה שיש. ככה זה. אז מה רוצות המורות? שיעשו מה שנשים צריכות להיות מסוגלות לעשות – שיסתדרו. עם מה שיש. כמו תמיד. ובאשר למשכורותיהן - ממילא הן "מפרנסות שניות", "משכורת שניה", סמוכות על שולחנותיהם של גברים. ואם לא, אם הן חלילה "אמהות חד הוריות" – מי אשם להן? למה לא יכלו להסתפח לגבר מפרנס, כמו שצריך? שיסתפחו ל"בעל" עורך דין, עובד היי טק, קבלן, סוחר – והוא יפרנס אותן במסגרת כללי המשחק של השוק החופשי. והן תחזורנה הביתה מוקדם ותנקנה לו, ותכנה לו ארוחת ערב, ותהיינה יפות ותחייכנה לו בשובו הביתה. כמו שצריך. ובין כך ובין כך – שתגדלנה את הילדים כמו שעשו מאז ומעולם, עם מה שיש, וישתקו. כפי שנדרשו ועשו מאז ומעולם. ולא יפריעו ויבלבלו לגברים את המוח עם הבעיות הנשיות שלהן. לגברים יש דברים חשובים יותר לענות בהם (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח). וכשהחינוך יכשל, ונעמוד מול שוקת שבורה, יהיה את מי להאשים: הנשים שלא השכילו לגדל לנו את הילדים כמו שצריך. כי הן עסוקות יותר מדי בעצמן, בזכויותיהן, בדרישות האינסופיות שלהן. אז יוצא ששביתת המורות היא מאבק נגד ההפרטה הליברלית הקפיטליסטית ההרסנית. והיא מאבק פמיניסטי נגד הנסיון לדחוק אותנו בחזרה אל הפינות האפלות שאנחנו מנסות להגיח מהן אל השמש. שביתת המורות היא שביתה אמיצה וערכית. אני תומכת בה. אורית קמיר