שביתת התלמידים בצ'ילה
800,000 תיכוניסטים שובתים. לא סתם שובתים, ממלאים את הרחובות. מפגינים, רוקדים, מדברים, לומדים איך עושים דמוקרטיה באמת. לא, זה עדיין לא קרה כאן בישראל, אלא בצ'ילה שבדרום אמריקה. ואצלנו? האם השביתה של מועצת התלמידים הארצית בשבוע שעבר היתה הקדמה למשהו גדול באמת? אולי. אבל שווה קודם ללמוד את הלקחים מצ'ילה. מתייעלים על הגב של התלמידים כל הסיפור התחיל ב-1990, כשהתיכוניסטים של היום רק נולדו. באותה השנה אוגוסטו פינושה (הדיקטטור של צ'ילה, שהתפגר שבוע שעבר) העביר חוק שהפריט את מערכת החינוך במדינה. מאז ועד היום, מערכת החינוך מתדרדרת ונרקבת. חלק מהתלונות של התלמידים נשמעות לנו מוכרות, ולא במקרה. במערכת שרק מחפשת "להתייעל" על הגב שלנו, לא מפתיע שגם בקצה השני של העולם מתלוננים על בתי-שימוש שמגעיל להתקרב אליהם. גם שם, כמו פה, ההתייעלות משמעותה כיתות צפופות, שולחנות חסרים, ואמצעי לימוד מקולקלים השביתה בצ'ילה התחילה בסוף אפריל כשהממשלה הודיעה שהיא מתכוונת להעלות את המחיר של בחינת הקבלה לאוניברסיטה. בתגובה להודעת הממשלה, התחילו כמה תיכוניסטים בעיר הבירה סנטיאגו הבירה להריץ ביניהם SMS-ים. שלושה בני 15 עם קצת יוזמה הצליחו להוציא מאות תלמידים לצעדה ברחובות העיר. המשטרה כל-כך נלחצה, שהיא מיהרה ועצרה 47 מהם. תוך שבועיים, באחד במאי, הצטרפו להפגנות כמעט כל התלמידים בסנטיאגו ושיתקו לחלוטין את מרכז העיר. הידיעה על ההפגנות, שעברה בעיקר כשמועה מפה-לאוזן, כל-כך הפחידה את המשטרה עד כדי-כך שהיא עצרה 1,024 (!!) מהם, ופיזרה את השאר עם מכות וגז מדמיע. הדרישות המידיות של התלמידים היו שכרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית יהיו בחינם, ושעלות בחינת הקבלה לאוניברסיטה תופחת, כך שגם תלמידים ממשפחות עניות יוכלו לגשת. בנוסף, דרשו התלמידים את ביטול חוק החינוך שהתקבל בימי הדיקטטורה, ואת ביטול התוכנית ל"יום חינוך ארוך", לפיה התלמידים חייבים להישאר עוד שעתיים בבי"ס, אבל בהן לא משלמים למורים. לאחר שבועיים נוספים של הפגנות, התיכוניסטים החליטו להעלות את המאבק מדרגה, והתחילו להשתלט על בתי הספר. תוך שבועיים, היו כ-30 בתי-ספר תחת שליטת התיכוניסטים, כשכל מועצת תלמידים אחראית שבמהלך כל היום והלילה יהיה מי שישמור על המקום. חלק מהיום הוקדש למסיבות במסדרונות, שהופצצו במוזיקת רגאיי-טון. בשעות אחרות הגיעו לתיכונים סטודנטים שהעבירו סדנאות ושיעורים על המבנה של מערכת החינוך, על החוקים השונים, ועל ההיסטוריה של הדיקטטורה. כמה ארגוני מורים ועובדים נוספים גם דאגו לבקר, ולהביע סולידריות עם בתי-הספר שהפכו ל"מאחזים". בסוף חודש מאי מספר בתי הספר בשליטת התיכוניסטים זינק ליותר מ-300 (!!), ומאה נוספים שבתו. ב-1 ביוני, נשיאת צ'ילה התקפלה ונענתה לרוב הדרישות. מועצת התלמידים הארצית שבחנה את התשובה שלה בקפידה, החליטה להמשיך בהפגנות. כעת הצטרפו לשביתה גם כל המורים, ועדי עובדים שונים (של נהגי המשאיות, של רשת המכולות הגדולה במדינה, ועוד כמה), וילידים-אינדיאנים (שמסוכסכים עם הממשלה). שבוע מאוחר יותר הממשלה התגמשה עוד קצת, ולמעשה רובן המוחלט של הדרישות נענו. מועצת התלמידים הארצית החליטה לקבל את ההצעה, וסיימה את המחאה. ורק שתדעו, הדוברת של מועצת התלמידים הארצית, מריה חסוס סנהואזה, ממובילות המחאה, היא חברה בברית הנוער הקומוניסטי של צ'ילה. להמשיך במאבק - גם אצלנו המאבק הנחוש שהובילו התלמידים בצ'ילה נשמע רחוק, אבל בהחלט רלוונטי גם אלינו בישראל. מועצות התלמידים צריכות לפנות אל קבוצות אחרות שמתנגדות לפגיעה בחינוך: ועדי מורים, אגודות סטודנטים וארגונים חברתיים. אם נפעל ביחד, כמו בצ'ילה, נוכל להציל את החינוך, ולבנות חברה צודקת יותר. * נכתב כאן עבור גיליון מס' 2 של "קול הנוער".
800,000 תיכוניסטים שובתים. לא סתם שובתים, ממלאים את הרחובות. מפגינים, רוקדים, מדברים, לומדים איך עושים דמוקרטיה באמת. לא, זה עדיין לא קרה כאן בישראל, אלא בצ'ילה שבדרום אמריקה. ואצלנו? האם השביתה של מועצת התלמידים הארצית בשבוע שעבר היתה הקדמה למשהו גדול באמת? אולי. אבל שווה קודם ללמוד את הלקחים מצ'ילה. מתייעלים על הגב של התלמידים כל הסיפור התחיל ב-1990, כשהתיכוניסטים של היום רק נולדו. באותה השנה אוגוסטו פינושה (הדיקטטור של צ'ילה, שהתפגר שבוע שעבר) העביר חוק שהפריט את מערכת החינוך במדינה. מאז ועד היום, מערכת החינוך מתדרדרת ונרקבת. חלק מהתלונות של התלמידים נשמעות לנו מוכרות, ולא במקרה. במערכת שרק מחפשת "להתייעל" על הגב שלנו, לא מפתיע שגם בקצה השני של העולם מתלוננים על בתי-שימוש שמגעיל להתקרב אליהם. גם שם, כמו פה, ההתייעלות משמעותה כיתות צפופות, שולחנות חסרים, ואמצעי לימוד מקולקלים השביתה בצ'ילה התחילה בסוף אפריל כשהממשלה הודיעה שהיא מתכוונת להעלות את המחיר של בחינת הקבלה לאוניברסיטה. בתגובה להודעת הממשלה, התחילו כמה תיכוניסטים בעיר הבירה סנטיאגו הבירה להריץ ביניהם SMS-ים. שלושה בני 15 עם קצת יוזמה הצליחו להוציא מאות תלמידים לצעדה ברחובות העיר. המשטרה כל-כך נלחצה, שהיא מיהרה ועצרה 47 מהם. תוך שבועיים, באחד במאי, הצטרפו להפגנות כמעט כל התלמידים בסנטיאגו ושיתקו לחלוטין את מרכז העיר. הידיעה על ההפגנות, שעברה בעיקר כשמועה מפה-לאוזן, כל-כך הפחידה את המשטרה עד כדי-כך שהיא עצרה 1,024 (!!) מהם, ופיזרה את השאר עם מכות וגז מדמיע. הדרישות המידיות של התלמידים היו שכרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית יהיו בחינם, ושעלות בחינת הקבלה לאוניברסיטה תופחת, כך שגם תלמידים ממשפחות עניות יוכלו לגשת. בנוסף, דרשו התלמידים את ביטול חוק החינוך שהתקבל בימי הדיקטטורה, ואת ביטול התוכנית ל"יום חינוך ארוך", לפיה התלמידים חייבים להישאר עוד שעתיים בבי"ס, אבל בהן לא משלמים למורים. לאחר שבועיים נוספים של הפגנות, התיכוניסטים החליטו להעלות את המאבק מדרגה, והתחילו להשתלט על בתי הספר. תוך שבועיים, היו כ-30 בתי-ספר תחת שליטת התיכוניסטים, כשכל מועצת תלמידים אחראית שבמהלך כל היום והלילה יהיה מי שישמור על המקום. חלק מהיום הוקדש למסיבות במסדרונות, שהופצצו במוזיקת רגאיי-טון. בשעות אחרות הגיעו לתיכונים סטודנטים שהעבירו סדנאות ושיעורים על המבנה של מערכת החינוך, על החוקים השונים, ועל ההיסטוריה של הדיקטטורה. כמה ארגוני מורים ועובדים נוספים גם דאגו לבקר, ולהביע סולידריות עם בתי-הספר שהפכו ל"מאחזים". בסוף חודש מאי מספר בתי הספר בשליטת התיכוניסטים זינק ליותר מ-300 (!!), ומאה נוספים שבתו. ב-1 ביוני, נשיאת צ'ילה התקפלה ונענתה לרוב הדרישות. מועצת התלמידים הארצית שבחנה את התשובה שלה בקפידה, החליטה להמשיך בהפגנות. כעת הצטרפו לשביתה גם כל המורים, ועדי עובדים שונים (של נהגי המשאיות, של רשת המכולות הגדולה במדינה, ועוד כמה), וילידים-אינדיאנים (שמסוכסכים עם הממשלה). שבוע מאוחר יותר הממשלה התגמשה עוד קצת, ולמעשה רובן המוחלט של הדרישות נענו. מועצת התלמידים הארצית החליטה לקבל את ההצעה, וסיימה את המחאה. ורק שתדעו, הדוברת של מועצת התלמידים הארצית, מריה חסוס סנהואזה, ממובילות המחאה, היא חברה בברית הנוער הקומוניסטי של צ'ילה. להמשיך במאבק - גם אצלנו המאבק הנחוש שהובילו התלמידים בצ'ילה נשמע רחוק, אבל בהחלט רלוונטי גם אלינו בישראל. מועצות התלמידים צריכות לפנות אל קבוצות אחרות שמתנגדות לפגיעה בחינוך: ועדי מורים, אגודות סטודנטים וארגונים חברתיים. אם נפעל ביחד, כמו בצ'ילה, נוכל להציל את החינוך, ולבנות חברה צודקת יותר. * נכתב כאן עבור גיליון מס' 2 של "קול הנוער".