חיים פרידמן1
New member
שביתת יום טוב
אני עוסק כעת בהלכות יום טוב וקצת מתקשה לתפוס את הכלל המנחה לדעת הרמב"ם והייתי שמח שתעזרו לי. אך כיוון שיש כאן בפורום חברים המבינים רק שפה גבוהה אכתוב קודם בשפה ישיבתית ואח"כ בעברית מדוברת לטובת הרוב הדומם.
יש לחקור בגדר היתר אוכל נפש אי הוא במלאכה או בכוונה. ואי נימא דהוא במלאכה מובן עניין "מתוך". ועפ"ז כתבו התוספות בשבת דהבונה ביו"ט פטור מתוך שהותרה במגבן. אך הרמב"ם כתב דחיב. ונראה דאליבא דהרמב"ם מגבן אינו בונה וע"פ דבריו בהלכות שבת שעל פי גדר כל מלאכה אפשר לידע תולדת איזו מלאכה היא מלאכה זו ולא כתב שעפ"ז נדע אי חייב או פטור ודו"ק ועצ"ע.
ועכשיו בעברית. ידוע שביום טוב מותר מלאכות לצורך אוכל נפש. אך יש כלל מעניין על שתי מלאכות "הבערה" והוצאה מרשות לרשות, שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. מזה נראה שההיתר ביום טוב הוא על המלאכות שהן באוכל נפש (בלשון הגר"ז "בגופו של מאכל") כמלאכת בישול ולא על כל מלאכה אם היא לצורך אוכל נפש. כיוון שמלאכת הוצאה מרשות לרשות יכולה להיות גם באוכל הרי שהותרה כולה. וכן ההבערה היא "בילד אין" במלאכת אופה. ורק מלאכות שהן אף פעם לא נעשות באוכל אסורות ביום טוב. אלא שיש מלאכה מעניינת, מלאכת בונה, שלכאורה אף פעם לא נעשית באוכל, אך לא היא. העושה גבינה בשבת חייב כי זה תולדת בונה. התוספות אכן הסיקו מכאן שהבונה ביום טוב פטור. שכן, העושה גבינה חייב משום בונה ומתוך שהותרה "בניה" באוכל הותרה (מדאורייתא) גם שלא באוכל. דא עקא שהרמב"ם כותב בפירוש שהבונה ביום טוב חייב.
נראה לי שהמפתח להבנה נעוץ בכך שהעושה גבינה אינו בונה למרות שזו תולדה של בונה. המפתח להבנה נעוץ לדעתי ביחס בין אבות המלאכות לתולדותיהן. הרמב"ם כותב בהלכות שבת (פרק ז' הלכה ו') כותב: "ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא". לכאורה לפני שאני דן בשאלה תולדת איזה אב היא, עלי לדון קודם בשאלה האם הפעולה שאני עושה היא בכלל מלאכה האסורה בשבת. מדברי הרמב"ם נראה שאלה שתי שאלות נפרדות. ומכאן שעשיית גבינה אינה מלאכה בגלל שהיא דומה לבניין. השאלה היא איזו אינדיקציה יש לנו בכלל לדעת מהי מלאכה ומהי לא.
אני עוסק כעת בהלכות יום טוב וקצת מתקשה לתפוס את הכלל המנחה לדעת הרמב"ם והייתי שמח שתעזרו לי. אך כיוון שיש כאן בפורום חברים המבינים רק שפה גבוהה אכתוב קודם בשפה ישיבתית ואח"כ בעברית מדוברת לטובת הרוב הדומם.
יש לחקור בגדר היתר אוכל נפש אי הוא במלאכה או בכוונה. ואי נימא דהוא במלאכה מובן עניין "מתוך". ועפ"ז כתבו התוספות בשבת דהבונה ביו"ט פטור מתוך שהותרה במגבן. אך הרמב"ם כתב דחיב. ונראה דאליבא דהרמב"ם מגבן אינו בונה וע"פ דבריו בהלכות שבת שעל פי גדר כל מלאכה אפשר לידע תולדת איזו מלאכה היא מלאכה זו ולא כתב שעפ"ז נדע אי חייב או פטור ודו"ק ועצ"ע.
ועכשיו בעברית. ידוע שביום טוב מותר מלאכות לצורך אוכל נפש. אך יש כלל מעניין על שתי מלאכות "הבערה" והוצאה מרשות לרשות, שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. מזה נראה שההיתר ביום טוב הוא על המלאכות שהן באוכל נפש (בלשון הגר"ז "בגופו של מאכל") כמלאכת בישול ולא על כל מלאכה אם היא לצורך אוכל נפש. כיוון שמלאכת הוצאה מרשות לרשות יכולה להיות גם באוכל הרי שהותרה כולה. וכן ההבערה היא "בילד אין" במלאכת אופה. ורק מלאכות שהן אף פעם לא נעשות באוכל אסורות ביום טוב. אלא שיש מלאכה מעניינת, מלאכת בונה, שלכאורה אף פעם לא נעשית באוכל, אך לא היא. העושה גבינה בשבת חייב כי זה תולדת בונה. התוספות אכן הסיקו מכאן שהבונה ביום טוב פטור. שכן, העושה גבינה חייב משום בונה ומתוך שהותרה "בניה" באוכל הותרה (מדאורייתא) גם שלא באוכל. דא עקא שהרמב"ם כותב בפירוש שהבונה ביום טוב חייב.
נראה לי שהמפתח להבנה נעוץ בכך שהעושה גבינה אינו בונה למרות שזו תולדה של בונה. המפתח להבנה נעוץ לדעתי ביחס בין אבות המלאכות לתולדותיהן. הרמב"ם כותב בהלכות שבת (פרק ז' הלכה ו') כותב: "ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא". לכאורה לפני שאני דן בשאלה תולדת איזה אב היא, עלי לדון קודם בשאלה האם הפעולה שאני עושה היא בכלל מלאכה האסורה בשבת. מדברי הרמב"ם נראה שאלה שתי שאלות נפרדות. ומכאן שעשיית גבינה אינה מלאכה בגלל שהיא דומה לבניין. השאלה היא איזו אינדיקציה יש לנו בכלל לדעת מהי מלאכה ומהי לא.
