שבתי מן הכפור, ואם כבר כפור...

[נעמה בסוודר]

שבתי מן הכפור, ואם כבר כפור...

אני מתנצלת על היעדרותי הארוכה. נדמה שאני עושה את זה הרבה לאחרונה, וגם על כך התנצלותי

גם היה עמוס במחוזותינו וגם חליתי, ועדיין לא החלמתי לגמרי, כך שזה מן משהו שמשפיע באופן מתמשך...
גם המטפלת שלנו היתה חולה, אפילו יותר ממני, כך שכם היה ג'אגלינג סביב בובה, ואתמול אחר הצהריים, אמנם שמרתי עליו, אבל כבר הייתי מרוטה לחלוטין, אז עשיתי משהו שלא עשיתי בעבר:
פשוט ניסיתי לישון קצת על הספה, בזמן שהוא מסתובב בסלון. כמובן שזו לא באמת שינה כשמדובר בילד בן שנתיים שצריך לבדוק שהוא בסדר כל הזמן, אבל על אותו מטבע, כנראה היה שם פחות קשב ממה שהיה כדאי.
וזה העלה בי את התהיה לגבי זמן מנוחה:

באיזה שלב הרגשתן שאם אתן רוצות או צריכות לקחת פסק זמן, אתן מסוגלות לעשות זאת עם הילדים?
ברור לי שעם גיל שנתיים אין מה לדבר על ללכת לחדר להניח את הראש ולסגור את הדלת, אבל מתי הרגשתם בנוח כן לעשות את זה במידת הצורך?

 

[חרציבוש החורש]

לאחרונה הרגשתי בנוח לעשות את זה

עם בת כמעט חמש ובת שש וחצי, כשהן מול הטלויזיה.
אחרת הן מעירות כל חמש דקות.
דווקא עם בן שנתיים אחד אני חושבת שזה יכול לעבוד מעולה- תוכנית ילדים אהובה ולישון על הספה לידו.

 

[נעמה בסוודר]

בגדול זה טיפ מצויין

רק שאנחנו לא ממש חושפים טותו לטלוויזיה. כלומר, לא כפרינציפ על של "בשום פנים ואופן לא" אלא יותר כחלק משגרת הבית.
לי מאוד מפריע רעשי רקע, ובאופן כללי אנחנו בעצמנו לא נוהגים להדליק טלוויזיה במהלך היום, ואם נדליק אותה זה אחרי שהוא הלך לישון.
בימים שהוא עם המטפלת ממילא היא מעדיפה להוציא אותו החוצה כמה שיותר, אז זה פשוט לא יוצא.

התוצאה היא שהוא עדיין לא מבין מה זה "לצפות בטלוויזיה".
ניסינו לצפות בכמה תכניות והתוצאה היא שבשלב הראשון הוא נדבק אליה פיזית וצריך להרחיקו. בשלב הבא הוא מוכן להתבונן בה קצת אם זה כולל לשבת עלינו או לצידנו ולשוחח על מה שרואים.
ואז גם זה נמאס עליו והוא פשוט חוזר לענייניו כאילו הטלוויזיה בכלל לא דלוקה.
אין לי ספק שהוא יבין את הפרינציפ מתישהו, פשוט זה עדיין לא קרה

 

[עינב וזהו]

בגיל 4 בערך

אבל אז היתה לי בת חצי שנה בבית... יכולתי לישון ממש כשהיא ישנה והוא בסלון (עם טלויזיה/מחשב וכו')
היום הוא בן 5.5 והיא שנתיים- אין מצב שאם היא ערה אני אשן. היה יום שהייתי ממש חולה והוא עזר לה, השגיח עליה והביא לה מהמקרר אוכל. אבל רק נמנמתי ל-10 דקות וכל הזמן חצי עין פקוחה
כשאני רק איתו- אין שום בעיה שאני אשן והוא יהיה לבד. הוא גם יודע מתי להעיר אותי (נפל, צריך משהו שנמצא גבוה וכו')

 

[נעמה בסוודר]

זה נחמד לקרוא כמה מהר הם הופכים עצמאיים

בגלל שהוא הראשון שלי אז זה נראה לי כל כך רחוק שהוא יעשה את כל הדברים הללו

 

[ריבר סונג]

כשהגדולה הגיעה לגיל חמש

וידעתי שהיא ילדה שקולה, שתבוא להעיר אותי ולא תסתבך בצרות שקטות. אני גם סומכת עליה שתדאג לאחותה הקטנה. נכון יותר, תרוץ לדווח עליה. לא שזה קורה לעיתים קרובות.

בכל מקרה, מצב בו אני משאירה אותן בחדר אחד והולכת לחדר שני ממש לא מקובל עליהן. הן נודדות בבית בעקבותי. בדיוק נגמרה שבת שלמה שבה היינו בבית, ושמתי לב שהן כמעט לא משחקות בעצמן, אלא מחפשות את נוכחותי וקרבתי. אני לוקחת ספר והולכת לסלון /לחצר / לחדר ובתוך פחות מחמש דקות אשמע את הקטנה קוראת לי ואת שתיהן נודדות ברחבי הבית עד שהן מגיעות אלי. אני יכולה להקדיש להן שעה של משחק משותף, ועדיין חמש דקות אחר כך אכנס להתקלח והן יחכו לי מעבר לדלת

 

[נעמה בסוודר]

הן מרגישות בנוח לשחק לצידך אבל לא איתך?

אני יכולה להבין שזה מרגיש קצת דבק שאין מרווח נשימה.
האם זה ממש את המשחק הפעיל שלך שהן מחפשות, או שאתן יכולות להיות כולכן באותו חדר כשאת פחות או יותר בענייניך והם בענייניהן?

 

[עינב וזהו]

אני לא ריבר

אבל גם כשאני איתם- אני לא משחקת איתם רוב הזמן. הם משחקים ביחד או כל אחד עם עצמו
זה מה שנפלא ב-2-3 ילדים- את מפסיקה להיות קצינת בידור

(

האמת שמעולם לא הייתי- הבכור שלי שיחק נפלא לבד ואני שונאת לשחק את המשחקים שלו....)

 

[נעמה בסוודר]

אני תוהה עד כמה זה משהו שבא עם הילד

אני יודעת שכילדה העסקתי את עצמי מגיל צעיר, וזו נטייה שהשתרשה ככל שהפכתי לילדה גדולה יותר.
ועם בובה, מאז שהוא תינוק קטנטן, הוא היה די מרוצה לשבת ולהתעסק בענייניו, כמובן כל עוד אנחנו שם.
כיום זה לא שהוא לא רוצה שנעשה דברים יחדיו, אבל הוא בפירוש יכול להעביר הרבה זמן במשחק עם עצמו, כל עוד אנחנו נוכחים פיזית.
מצד שני, ראיתי ילדים שזה בדיוק ההיפך איתם, שמאוד חשוב להם האינטראקציה הישירה עם ההורה.

אז אני תוהה עד כמה זה כבר בא מובנה בילד. כמו כל דבר, אם אין מי שישחק אז אין, והילד מסתגל, אבל מבחינת הנטייה הבסיסית, זה נראה לי משהו שהוא מעבר לחינוך.

 

[עינב וזהו]

אני לא יודעת

כי הקטנה שלי ממש לא מסוגלת לשחק לבד. לכן תודה לאל שהיא השניה ויש את אחיה שמתפעל אותה

 

[ריבר סונג]

זה בעצם מה שחסר לי אצלן

משחק שהוא בינן לבין עצמן. בנפרד או ביחד. אולי כי אני זוכרת את עצמי כילדה כזו.
פעם חששתי שמשהו לא בסדר. עכשיו אני יודעת שזה ככה רק כשאני באזור. כשאני לא בבית (או כשהן חושבות שאני לא בבית) הן הרבה פחות נזקקות-תשומי.

 

[ריבר סונג]

לא את המשחק הפעיל, אלא את הנוכחות

לפעמים את המשחק הפעיל, או את תשומת הלב (בת השלוש "אמא, תראי אותי"). רוב הזמן הן רוצות את נוכחותי כשכל כמה דקות אני מתבקשת להגיב למשהו.
לפעמים אני עושה את זה. נמרחת על הספה והן סביבי. יושבת על השטיח ומרכיבה פאזל עם אחת, בעודי מגיבה מדי פעם לשניה. לפעמים אני מנסה לעשות משהו אחר, או משהו שדורש ממני קצת ריכוז ולא להגיב אליהן כל כמה דקות - אי אפשר.

 

[חתולבורדו]

מעודד לשמוע שזה לא רק אצלנו

שהילדה שלנו לא מסוגלת (מסוגלת, אבל תעשה הכל כדי להמנע מזה) להעסיק את עצמה ולא להזדקק לנוכחות שלנו לצידה. נעמה, לשאלתך אני חושבת שבגיל ארבע כבר הרשיתי לעצמי כמה פעמים להודיע שאני הולכת לנוח ושהיא צריכה להעסיק את עצמה. באמת שהיא מסוגלת. אבל כיון שהיא ממש ממש לא רוצה את זה בדרך כלל זה קורה רק אם ההורה שאיתה נמצא לבד, ומרגיש שהוא חייב את המנוחה הזאת - משהו שלמזלנו קורה לעתים די רחוקות.

 

[ריבר סונג]

חשבתי על השיחה הזו היום

כשסידרנו את הציוד לצביעה בגואש. ישבתי איתן עשר דקות. בהתחלה צבעתי על דף משלי ואחר כך הן הצטרפו לציור משותף. כשהשארתי אותן שם, הן היו עסוקות לעשר דקות נוספות. אני זוכרת את עצמי כילדה מבלה די הרבה זמן בציור. איתן כבר התרגלתי שיותר זמן לוקח לארגן לפני ולנקות אחרי מאשר הפעילות עצמה.

 

[נעמה בסוודר]

גם אני זוכרת את עצמי ככה

למעשה את רוב הילדות שלי העדפתי להעביר בחברת עצמי ולא בחברת ילדים אחרים.
היו לי חברות ואהבתי לבלות איתן, אבל אני זוכרת שבאותה מידה נהניתי להיות לבד, ובתקופות מסויימות - העדפתי את זה.
ההורים שלי מ-מ-ש לא היו מהזן המשעשע, אני חושבת שזה משהו שהיה מאוד מקובל, זה לא היה אחרת עם חברות וחברים שלי.
הדבר היחיד שהפריע לי בגילאים הצעירים יותר הוא השעמום אם לא היה לי מה לעשות, וזה באמת לימד אותי למצוא את מקורות העניין שלי.

 

[חתולבורדו]

אז אצלי זה לא פעל

כלומר, ההורים שלי גם כן סרבו בכל תוקף לבדר אותי, אבל כל מה שיצא מזה עבורי הוא ימים שלמים של שעמום (למשל בחופשי הקיץ). לא למדתי מזה להעסיק את עצמי - עד היום אני לא ממש טובה בזה, כנראה בגלל זה בחרתי לי עבודה מהסוג שלא ממש משאיר פנאי.