שבת בבוקר
בוקר טוב חברים יקרים, המטפלת של אבא שלי הייתה צריכה ללכת לעבודה השניה שלה, היא חוזרת באחת, אז אני פה מתשע בבוקר. אני חייבת להודות שלדעתי בכלל יש חוקים שאסור לקום כל כך מוקדם בבוקר- במיוחד בשבת- יוצא מן הכלל מצב של נסיעה לחו"ל שאז כל שעה כשרה.
הימים האחרונים מלווים שאיזו שהיא התייצבות במצבו של אבי, אבל הוא עדיין מאוד חלש. מחר אני ואחי הולכים להתייעץ עם מטפלת לגבי השאלה האם לספר לאבא שלנו את שאנחנו יודעים על הגבלת זמן, ואיך לספר את זה. אני לא ממש נאחזת בהתייצבות הזו במצב מפני שאני חושבת, שאם אבא שלי ימשיך עם הכימותרפיה הזו, יהיו לו עוד הרבה עליות וירידות שכאלה. מה שיותר מטריד אותי כרגע אבל, ובכמה ימים אחרונים, זה משהו אחר. הציעו לי עבודה במשמרות. לא עבודה מדהימה, אבל זה עם קצת נגיעה לתחום שאותו למדתי (נגיעה קטנה מאוד, אבל לפחות זה בתחום, דבר שקשה למצוא היום), משהו כמו 3,4 משמרות בשבוע. יש משמרת אחת של 5 שעות ומשמרת נוספת של 8 שעות. העניין הוא שאני גם מתחילה ללמוד באוניברסיטה בסוף פברואר, אומנם לא מערכת שלמה, אפילו דיי חלקית, אבל זה עדיין כמה שעות בשבוע (ועוד לא ספרנו את השעות שצריך ללמוד בבית ולהכין כל מיני תרגילים וכאלה). אני בעצם "מנהלת ההפקה" בכל הקשור לטיפול באבא שלי- טלפונים למטפלות, לרופאים, להביא תרופות מסוימות, מילוי חורים שנוצרים עקב לו"ז שלא תמיד מתאפשר, טלפונים לאבא שלי, והיה אם יש מצוקות- מצב שכבר קרה עם אבא שלי- אני מגיעה ומצליחה להרגיע או לפחות להיות איתו במצוקותיו... בקיצור, אני המפיקה והשחקנית הראשית. וזה בסדר. אני רק תוהה אם אני אוכל לעשות את הכל יחד עם עבודה ויחד עם לימודים. והרי אח שלי עדיין יש לו את כל עיסוקיו, כולל עבודה במשרה מלאה, אז זה לא שאני יכולה לשים אותו בצורה יותר מלאה. אני גם זוכרת שחלק גדול מהשיקולים זו אני- אני רוצה להיות עם אבא שלי את כל הזמן שנותר. אז אני לא נמצאת פה 24 שעות ביממה, ממש לא, אבל אני חושבת לעצמי, שאולי הידיעה שיש זמן מוגבל היא עוזרת לי בהחלטה של סדרי עדיפויות. ואם מה שחשוב זה להיות עם אבא שלי כמה שיותר, למצות אותו ולחוות אותו עוד, לעזור לו ופשוט להיות איתו- אז אולי זה מה שצריך לעשות. ועבודה תחכה. לימודים הם קצת יותר גמישים, אני יכולה להחליט אם ללכת לשיעור זה או אחר, וגם, לימודים באוניברסיטה זו אחת החוויות שתמיד נורא רציתי לחלוק עם אבא שלי, שהוא אינטלקטואל לא קטן שאוהב למידה, בעיקר בפורמט אקדמי. חוויית הלמידה ולדבר איתו על הנושאים היו תמיד חוויות בפני עצמן. ואני יודעת, שאני ארגיש מצוקה איומה וגם ארגיש סוג של רגשות אשמה (מוצדקים או לא זה כבר סיפור אחר), אם אני שומעת את המצוקה בקולו ולא יכולה להיות איתו כי אני בעבודה, ומשם אני לא יכולה להבריז. ואין לי ספק שהם ילכו לקראתי, הבעלים גם מכיר אותי לא מאתמול, אבל עדיין, אי אפשר לקום וללכת. מצד שני אני רוצה את העבודה. הבעלים גם רוצה עם הזמן לקדם אותי, וזה יכול להוות סוג של בסיס כלכלי שאפשר להסתדר איתו. ואני רוצה עבודה, אני אוהבת להיות עסוקה, זה חשוב לי, ואני רוצה להרוויח את לחמי, לפחות את חלקו, וזה חשוב לתחושה האישית. אבל אני מפחדת שהטיפול באבא שלי יפגע. והטיפול הוא לא רק עניין הפקתי אלא גם טיפול רגשי, אבא שלי אמר לי לא פעם שהוא מאוד קרוב אליי, ואני יודעת את זה ומרגישה את זה, ושמחה על זה. אני רוצה להיות איתו גם כדי שלא ירגיש ולו לרגע שהוא עובר את זה לבד. אח שלי אמר לי שאני לא יכולה לנהל את חיי סביב אבא שלי, שאני צריכה לעבוד וצריכה ללמוד וצריכה גם לצאת ולהתאוורר לפעמים, ולפגוש אנשים. ועוד הוא העלה נקודה חשובה- נכון שהרופא אמר כמה חודשים. אבל מה יהיה אם פתאום זה יהיה שנה וחצי? אז שנה וחצי אני לא אעבוד? והוא צודק, גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה. אבל אז אני אומרת לעצמי- אוקיי. על מה אני אתחרט יותר? על זה שאני שמתי רגע חלק מהחיים שלי בצד על מנת להיות עם אבא שלי, או על זה שהייתי יכולה להיות איתו יותר בחודשיו האחרונים ולא עשיתי את זה כי החלטתי לחיות את חיי יותר? יש בכלל הגיון בלשים האחד מול השני? זה בכלל הגיוני מה שאני כתבתי לכם פה? יש בכלל בחירה? האם זה בכלל הגיוני לחפש הגיון בסרטן? טוב, בקיצור, אלו הלופים שמלווים אותי מיום רביעי, ולמען האמת אני מטריפה את עצמי. כל פעם נדמה לי שאני מגיעה להחלטה ואז פתאום אני מפקפקת בה ומתחילה את התהליך מההתחלה. אז אולי כמה דיעות אחרות יוכלו להפרות לי את תהליך המחשבה שלי. אשמח לשמוע הארות. תודה ושבת רגועה, יעל, חושבת סדרתית
בוקר טוב חברים יקרים, המטפלת של אבא שלי הייתה צריכה ללכת לעבודה השניה שלה, היא חוזרת באחת, אז אני פה מתשע בבוקר. אני חייבת להודות שלדעתי בכלל יש חוקים שאסור לקום כל כך מוקדם בבוקר- במיוחד בשבת- יוצא מן הכלל מצב של נסיעה לחו"ל שאז כל שעה כשרה.
