שבת המלכה עם חברים (מגילה)
מראש אומר כי אין מדובר בתלונה אלא סתם בהירהור - הגיג שמציף אותי. אבל אני יודעת שהנושא הזה עובר אצל כולנו ולעיתים קרובות ועכשיו תורי. אני עוד מנסה להרגע מהשבת עם החברים (אלה שמצוות פרו ורבו שלהם לא עוברת דרך המעבדה....). מאז שהחלטתי לצאת מהארון ולספר לכולם על הטיפולים (נראה לי שבמקרה שלי הביטוי "לצאת מארון התרופות" יהיה קולע יותר), גם איבדתי לכאורה את הלגיטימציה להעלב או לקחת ללב. ובמקביל, כולם מרגישים שיש להם סופסוף לגיטימציה לדבר לידי על כל נושא שבעולם (ללדת עם דולפינים - בעד ונגד, שירות ושירותים במלון אפרופו בייבי וכיוצא בזה), כי עכשיו אין צורך יותר להסתיר, ואני מחזיקה יפה מעמד. קודם הייתי צריכה להעמיד פנים ולהשתדל לא לבכות כי אף אחד לא ידע. עכשיו אני צריכה להעמיד פנים ולא לבכות כי כולם יודעים והם סתם לא רגישים ומרשים לעצמם לומר הכל ובלי חשבון - כי אם אני מספרת על הטיפולים - סימן שאני מרגישה בנוח איתם ויכולה גם לשמוע הכל. אז זהו, שלא. והיום, כשהתכנסנו למסיבת הולדתו של הצאצא השלישי של אחד החבר´ה (נרמז כי המתוקון הוא תוצר של כשל בהבנת המבנה של חפיסת הגלולות) ונאמרו עוד כמה דברים שהביאו אותי כמעט לסף של בכי, פשוט הרגשתי לרגע שכבר שאין לי כוח אליהם. אבל הם חברים שלי, ואני יודעת שכשיום אחד אצליח הם מאוד ישמחו בשבילי. וכשהם יולדים אני שמחה באמת ובלי מרכאות, רק שבינתיים הם פשוט לא יודעים איך לאכול אותי ולפעמים גם אני לא יודעת איך לאכול אותם. סתם רציתי לספר את זה, אני בטוחה שאתם מבינים על מה אני מדברת. זה מצב שאין לו ממש פתרון אני חושבת. אין כאן מקום ל"שיחות" כי השיחות כבר היו. חוסר רגישות הוא בלתי פתיר ואולי אני מגזימה בציפיות שלי. אבל אני בסוף נשארת עם מעט העצב הזה שבגללו קשה לי שוב להיות בקשר מהר כל כך. בקיצור, זה משחק שבו אני תמיד מפסידה.
מראש אומר כי אין מדובר בתלונה אלא סתם בהירהור - הגיג שמציף אותי. אבל אני יודעת שהנושא הזה עובר אצל כולנו ולעיתים קרובות ועכשיו תורי. אני עוד מנסה להרגע מהשבת עם החברים (אלה שמצוות פרו ורבו שלהם לא עוברת דרך המעבדה....). מאז שהחלטתי לצאת מהארון ולספר לכולם על הטיפולים (נראה לי שבמקרה שלי הביטוי "לצאת מארון התרופות" יהיה קולע יותר), גם איבדתי לכאורה את הלגיטימציה להעלב או לקחת ללב. ובמקביל, כולם מרגישים שיש להם סופסוף לגיטימציה לדבר לידי על כל נושא שבעולם (ללדת עם דולפינים - בעד ונגד, שירות ושירותים במלון אפרופו בייבי וכיוצא בזה), כי עכשיו אין צורך יותר להסתיר, ואני מחזיקה יפה מעמד. קודם הייתי צריכה להעמיד פנים ולהשתדל לא לבכות כי אף אחד לא ידע. עכשיו אני צריכה להעמיד פנים ולא לבכות כי כולם יודעים והם סתם לא רגישים ומרשים לעצמם לומר הכל ובלי חשבון - כי אם אני מספרת על הטיפולים - סימן שאני מרגישה בנוח איתם ויכולה גם לשמוע הכל. אז זהו, שלא. והיום, כשהתכנסנו למסיבת הולדתו של הצאצא השלישי של אחד החבר´ה (נרמז כי המתוקון הוא תוצר של כשל בהבנת המבנה של חפיסת הגלולות) ונאמרו עוד כמה דברים שהביאו אותי כמעט לסף של בכי, פשוט הרגשתי לרגע שכבר שאין לי כוח אליהם. אבל הם חברים שלי, ואני יודעת שכשיום אחד אצליח הם מאוד ישמחו בשבילי. וכשהם יולדים אני שמחה באמת ובלי מרכאות, רק שבינתיים הם פשוט לא יודעים איך לאכול אותי ולפעמים גם אני לא יודעת איך לאכול אותם. סתם רציתי לספר את זה, אני בטוחה שאתם מבינים על מה אני מדברת. זה מצב שאין לו ממש פתרון אני חושבת. אין כאן מקום ל"שיחות" כי השיחות כבר היו. חוסר רגישות הוא בלתי פתיר ואולי אני מגזימה בציפיות שלי. אבל אני בסוף נשארת עם מעט העצב הזה שבגללו קשה לי שוב להיות בקשר מהר כל כך. בקיצור, זה משחק שבו אני תמיד מפסידה.
