שבת שלום לכולם - חזרתי עם קצת זמן..
חזרתי אליכם מהשבוע הכי מוטרף שהיה לי בחיי... כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה גדילה והתמודדות. התגעגעתי. בשבוע האחרון הייתי שוב ושוב צריכה לבחון את ה"מנהגים החדשים" שלי בראי המציאות, תוך התמודדות עם לא מעט קשיים ומבחנונים, וחושבת, שאני כל כך גאה בעצמי - עד שכמעט מסמיקה. אקח את התכנים שבהודעה זו למקומות של חשבון נפש, של בדיקה - מה באמת עברתי... בשבוע הזה... הכל מתחיל ביום בהיר בתחילת השבוע בו בעלי, שהגיע לארץ מארץ זרה לפני 11 שנים, הודיע לי שהדבר הכי חשוב לו בזמן הקרוב זה להיות בסילווסטר בארץ מוצאו. ההודעה שלו לא היתה מנותקת ממציאות שלנו-זוג בעלי עסק עצמאי שסוף כל סוף היתה להם עבודה בכמות ראוייה לשמה, ואולי אפילו מעבר לכמות הזו, ולא במקרה הצלחתי מעט מאוד פעמים בזמנים די משונים להגיע לפה בתקופה האחרונה - באמת שהיתה עבודה (תודה לאל!). התגובה הראשונה שלי היתה המון כעס כלפיו- חוצפן שכמותו, חשבתי לעצמי, אני פה החולה, המתמודדת, ואני זו שצריכה תמיכה ועובדת הרבה מעבר למקובל ואני... ואני.. ואז קם המקום החדש ממנו החלטתי לחוות את קיומי והוייתי ואמר - - - אילת, ראי מה קורה פה- - - - בעלי, שמעולם לא לקח לעצמו, לא חשב שמגיע לו אפילו טיפת צ´ופרים או מרחב אישי משלו... בעלי, שמעולם לא טרח ועשה למען עצמו אלא שוב ושוב מרצה את סביבתו... בעלי, שאני כל כך מצפה שיבוא יום אחד ויחשוב שמגיע גם לו- מכיון שזו תהייה ההתחלה שלו בהליך של אהבה עצמית... בעלי עשה זאת...!!!!! מתוך המקום אליו אני הגעתי, בצעדי הריקוד החדש שנוצר ביננו כי סרבתי להמשיך במחול המטורף בו השתתפנו בעבר - הוא באמת מגיע אל מקומות של רצון להעניק לעצמו, לתת לעצמו, וזה המשוב הכי טוב שקבלתי ממנו על הדרך החדשה בה החלטתי ללכת... אז בשקט בשקט, בלי לשכוח ולעבד את הרגשות הקשים של הכעס והקנאה מהם התחלתי את התהליך, החלטתי לשמוח במקום לכעוס, לעזור לו במקום לקנא.. ואתמול בלילה הוא נסע. מצד אחד כל כך שמחה בשבילו שהוא נסע, ומצד שני כל כך שמחה בשבילי שהוא נסע, ושמחה שאני חשה כך... לא מתוך כפייה, לא מתוך התייפיפות, אלא ממקום כל כך טוב, שסוף כל סוף הגעתי אליו! ועכשיו, אחרי שפתחתי בחשבון נפש עמוק, בעניין בעלי ונסיעתו, אני יכולה לענות על מה שנאמר לי פה במהלך השבוע האחרון, ולספר לכם מה עבר עליי מעבר לכך... כמו שאמרתי, הזוגיות מצאה דרך חדשה, וגם ההתמודדות שלנו עם הלחצים בעשייה בשבוע האחרון, עם הדחיינות של בעלי, עם הפרפקציניזם שלי... עלינו על דרך חדשה! בשבוע האחרון הייתי בסדנא של ח.ס.ן. - גם זו חוויה שראוי לספר עליה. בשבוע האחרון הגעתי לקרוא ספר שהיה בחדרי כבר חמישה חודשים, ונשכח, ומתוך הזמן של אלוהים, הגעתי אליו כעת, בעיצומו של תהליך עליו מדובר בספר. ובשבוע האחרון חויתי יותר מכל את הצורך להתמודד עם פחדיי, לשוחח עימם, להביט להם בעיניים, ולרצות לעבור דרכם.
חזרתי אליכם מהשבוע הכי מוטרף שהיה לי בחיי... כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה גדילה והתמודדות. התגעגעתי. בשבוע האחרון הייתי שוב ושוב צריכה לבחון את ה"מנהגים החדשים" שלי בראי המציאות, תוך התמודדות עם לא מעט קשיים ומבחנונים, וחושבת, שאני כל כך גאה בעצמי - עד שכמעט מסמיקה. אקח את התכנים שבהודעה זו למקומות של חשבון נפש, של בדיקה - מה באמת עברתי... בשבוע הזה... הכל מתחיל ביום בהיר בתחילת השבוע בו בעלי, שהגיע לארץ מארץ זרה לפני 11 שנים, הודיע לי שהדבר הכי חשוב לו בזמן הקרוב זה להיות בסילווסטר בארץ מוצאו. ההודעה שלו לא היתה מנותקת ממציאות שלנו-זוג בעלי עסק עצמאי שסוף כל סוף היתה להם עבודה בכמות ראוייה לשמה, ואולי אפילו מעבר לכמות הזו, ולא במקרה הצלחתי מעט מאוד פעמים בזמנים די משונים להגיע לפה בתקופה האחרונה - באמת שהיתה עבודה (תודה לאל!). התגובה הראשונה שלי היתה המון כעס כלפיו- חוצפן שכמותו, חשבתי לעצמי, אני פה החולה, המתמודדת, ואני זו שצריכה תמיכה ועובדת הרבה מעבר למקובל ואני... ואני.. ואז קם המקום החדש ממנו החלטתי לחוות את קיומי והוייתי ואמר - - - אילת, ראי מה קורה פה- - - - בעלי, שמעולם לא לקח לעצמו, לא חשב שמגיע לו אפילו טיפת צ´ופרים או מרחב אישי משלו... בעלי, שמעולם לא טרח ועשה למען עצמו אלא שוב ושוב מרצה את סביבתו... בעלי, שאני כל כך מצפה שיבוא יום אחד ויחשוב שמגיע גם לו- מכיון שזו תהייה ההתחלה שלו בהליך של אהבה עצמית... בעלי עשה זאת...!!!!! מתוך המקום אליו אני הגעתי, בצעדי הריקוד החדש שנוצר ביננו כי סרבתי להמשיך במחול המטורף בו השתתפנו בעבר - הוא באמת מגיע אל מקומות של רצון להעניק לעצמו, לתת לעצמו, וזה המשוב הכי טוב שקבלתי ממנו על הדרך החדשה בה החלטתי ללכת... אז בשקט בשקט, בלי לשכוח ולעבד את הרגשות הקשים של הכעס והקנאה מהם התחלתי את התהליך, החלטתי לשמוח במקום לכעוס, לעזור לו במקום לקנא.. ואתמול בלילה הוא נסע. מצד אחד כל כך שמחה בשבילו שהוא נסע, ומצד שני כל כך שמחה בשבילי שהוא נסע, ושמחה שאני חשה כך... לא מתוך כפייה, לא מתוך התייפיפות, אלא ממקום כל כך טוב, שסוף כל סוף הגעתי אליו! ועכשיו, אחרי שפתחתי בחשבון נפש עמוק, בעניין בעלי ונסיעתו, אני יכולה לענות על מה שנאמר לי פה במהלך השבוע האחרון, ולספר לכם מה עבר עליי מעבר לכך... כמו שאמרתי, הזוגיות מצאה דרך חדשה, וגם ההתמודדות שלנו עם הלחצים בעשייה בשבוע האחרון, עם הדחיינות של בעלי, עם הפרפקציניזם שלי... עלינו על דרך חדשה! בשבוע האחרון הייתי בסדנא של ח.ס.ן. - גם זו חוויה שראוי לספר עליה. בשבוע האחרון הגעתי לקרוא ספר שהיה בחדרי כבר חמישה חודשים, ונשכח, ומתוך הזמן של אלוהים, הגעתי אליו כעת, בעיצומו של תהליך עליו מדובר בספר. ובשבוע האחרון חויתי יותר מכל את הצורך להתמודד עם פחדיי, לשוחח עימם, להביט להם בעיניים, ולרצות לעבור דרכם.
