שבת שלום לכולם
ושאלה
עבדתי עם עצמי על הנושא ואני כבר מכירה בעובדה שכול דבר שקורה הוא הכי מדויק, כלומר שיש צדק. בעבר הייתי חושבת שאין צדק בעולם.
מכול כאב שאני חשה אני למדה את השיעורים הגדולים ביותר.
ובכל זאת, כאנשים רוחניים, מהם הגבולות?
כיצד אתה הופך מאדם שמתבונן בהכול ממקום של למידה והבנה וסלחנות. ועם זאת כשאתה סולח במהירות (בגלל ההשקפה הרוחנית שתורמת) הרי שאם מיידי תסלח זה כאילו שמת את האחר מלפנייך באיזשהו אופן, אולי אני טועה.
אבל כיצד משלבים בין השניים? בין הסלחנות לבין זה שאתה רוצה שאותו האדם יילמד את הלקח וייכבד להבא.
אתן דוגמא: מישהו קרוב אמר לי משהו מאוד לא במקום.
כמובן שהעמדתי אותו במקומו, אבל הפגיעה בלב נעשתה קשה לסלוח ביום אחד.
מצד שני בזכות הראיה הרוחנית שלי אני מסיקה מסקנות אישיות מהסיטואציה ורק בזכות ה"פגיעה" שלו, אני צומחת.
בדוגמא הזאת אותו הבן אדם יש לו גם את האישיו עם עצמו שכבר לא קשור אליי.
ואני לא חושבת שנכון להראות לו שאני מייד סלחתי...
כי למעשה שאתה עושה יש מחיר ותחשוב פעמיים לפני שאתה אומר משהו...
מקווה שהייתי מובנת. פשוט הרבה פעמים אני נקלעת לסיטואציות שאני אומרת לעצמי שבזכות זה שאני מפותחת רוחנית לא אומר שהבן אדם צריך לזכות מייד בטוב ליבי ומחילתי.
מודה שזה כבר לא קורה לי הרבה להבדיל מהעבר שהייתי באמת נותנת מעצמי מעל ומעבר ללא גבולות.
היום לשמחתי הגדולה אני באמת מוקפת ברוב שהוא איכותי, ומעניק לי כפי שאני מעניקה. ואני מאוד נהנת מזה אני מודעת לערכי ויודעת שמגיע לי.
אך אני עדיין לעיתים "נופלת" כשאני רוצה לעזור למישהו והוא אין לו יכולת להעניק לי.
אני רואה אותו וחפצה לסייע (ללא תמורה) לו אבל איכשהו למרות שאני תורמת לו רמות הדבר לא תורם לי ובסוף אני מתחרטת שעזרתי לו.
כמובן זה מוביל אותי להרגיש ממש לא טוב כי גם עזרתי וגם בסוף התחרטתי.
ואז כשהוא פוגע בי אני רוצה ללמד אותו שיעור.. והכל מסתבך לי.
עבדתי עם עצמי על הנושא ואני כבר מכירה בעובדה שכול דבר שקורה הוא הכי מדויק, כלומר שיש צדק. בעבר הייתי חושבת שאין צדק בעולם.
מכול כאב שאני חשה אני למדה את השיעורים הגדולים ביותר.
ובכל זאת, כאנשים רוחניים, מהם הגבולות?
כיצד אתה הופך מאדם שמתבונן בהכול ממקום של למידה והבנה וסלחנות. ועם זאת כשאתה סולח במהירות (בגלל ההשקפה הרוחנית שתורמת) הרי שאם מיידי תסלח זה כאילו שמת את האחר מלפנייך באיזשהו אופן, אולי אני טועה.
אבל כיצד משלבים בין השניים? בין הסלחנות לבין זה שאתה רוצה שאותו האדם יילמד את הלקח וייכבד להבא.
אתן דוגמא: מישהו קרוב אמר לי משהו מאוד לא במקום.
כמובן שהעמדתי אותו במקומו, אבל הפגיעה בלב נעשתה קשה לסלוח ביום אחד.
מצד שני בזכות הראיה הרוחנית שלי אני מסיקה מסקנות אישיות מהסיטואציה ורק בזכות ה"פגיעה" שלו, אני צומחת.
בדוגמא הזאת אותו הבן אדם יש לו גם את האישיו עם עצמו שכבר לא קשור אליי.
ואני לא חושבת שנכון להראות לו שאני מייד סלחתי...
כי למעשה שאתה עושה יש מחיר ותחשוב פעמיים לפני שאתה אומר משהו...
מקווה שהייתי מובנת. פשוט הרבה פעמים אני נקלעת לסיטואציות שאני אומרת לעצמי שבזכות זה שאני מפותחת רוחנית לא אומר שהבן אדם צריך לזכות מייד בטוב ליבי ומחילתי.
מודה שזה כבר לא קורה לי הרבה להבדיל מהעבר שהייתי באמת נותנת מעצמי מעל ומעבר ללא גבולות.
היום לשמחתי הגדולה אני באמת מוקפת ברוב שהוא איכותי, ומעניק לי כפי שאני מעניקה. ואני מאוד נהנת מזה אני מודעת לערכי ויודעת שמגיע לי.
אך אני עדיין לעיתים "נופלת" כשאני רוצה לעזור למישהו והוא אין לו יכולת להעניק לי.
אני רואה אותו וחפצה לסייע (ללא תמורה) לו אבל איכשהו למרות שאני תורמת לו רמות הדבר לא תורם לי ובסוף אני מתחרטת שעזרתי לו.
כמובן זה מוביל אותי להרגיש ממש לא טוב כי גם עזרתי וגם בסוף התחרטתי.
ואז כשהוא פוגע בי אני רוצה ללמד אותו שיעור.. והכל מסתבך לי.
