שבת שלום וחודש טוב! פרשת השבוע- נח(למתעניינים
הפסוקים המסיימים את פרשת בראשית, מתארים את גזר הדין הממשמש ובא על האנושות בדור המבול (ו,ה-ז): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. פסוקים קשים החותמים במידת דינו של הקב"ה שגוזרת מחיה גמורה של האנושות. אלא שכידוע, שם הוי"ה המופיע כאן בפסוק, מבטא דווקא את מדת הרחמים של הקב"ה, ולא את מדת הדין, שמתייחסת לשם "אלקים"! כיצד יכולה מדת הרחמים לומר: "אמחה את האדם"? והנה, מגיע המבול, וגזר הדין יוצא לפועל, ואז מגיע זמן הבניין מחדש (ח,א): וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. ושוב, דווקא כאן, כאשר מדת הדין שוככת, ומדת רחמיו סוף סוף מתעוררת, כמו שכותב רש"י כאן: "ויעבר אלקים רוח - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו", דווקא כאן, הפסוק משתמש בלשון "אלקים", שמבטאת את מדת הדין! מדוע התורה הופכת את היוצרות? רש"י כבר עמד על כך, והוא מפרש כאן: ויזכור אלקים - זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה', והוא שם מדת רחמים. רש"י מסביר שאכן בנקודה זו הקב"ה נהג במדת הדין, אבל באה תפילתו של נח, והפכה אותה למדת הרחמים, ועל ידי זה אפילו "אלקים" עוברת לפניו "רוח תנחומין והנחה". ובאותו אופן לפני המבול - הקב"ה נוהג במידת הרחמים, אבל אז באה רשעת הרשעים, וגורמת לכך שאפילו שם הוי"ה אומר 'אמחה את האדם'. אבל גם ההסבר הזה דורש הסבר. הרי לכאורה זה בדיוק ההבדל בין מדת הרחמים למדת הדין - אם הדין מחייב כליה חלילה, מה עוזרת תפילת הצדיקים? הרי הדין אינו משתנה, אלא שהתפילה פונה לכאורה אל מדת הרחמים דווקא, ומנסה לעורר אותה. וכן להיפך - כל עניינה של מדת הרחמים היא לרחם אף על פי שזה לא מגיע. ואם כן, רשעת הרשעים לכאורה אינה נענשת על ידי מדת הרחמים, אלא על ידי מדת הדין שאומרת שמגיע להם עונש. ואם כן, עדיין לא מובן כיצד ייתכן 'ויאמר ה' אמחה', ו'ויעבר אלקים רוח'! אבל נראה שבדיוק את המחשבה הזאת רש"י בא לעקור. בשאלה שהצגנו העמדנו את זה לכאורה כשני צדדים שאין ביניהם דבר - מדת הדין תובעת "יקב הדין את ההר" - שכר לצדיק ועונש לרשע, ללא כל פשרות, ואילו מדת הרחמים אומרת רק תמיד לוותר, להאריך אף, ולא להעניש. זה לא נכון. נראה שרש"י רוצה לומר שמדת הרחמים ומדת הדין תלויות ואחוזות זו בזו - לא תתכן מדת רחמים בלי דין, ולא מדת דין בלי רחמים. הנהגתו של הקב"ה היא משולבת משתי המידות יחד, ולא יום ככה ויום ככה ח"ו, ולכן, רשעת הרשעים מביאה אף את מדת הרחמים עצמה להפעיל את מלא חומרת הדין ('ויאמר ה' אמחה') ותפילת הצדיקים מביאה אף את מדת הדין עצמה לרחם ('ויעבר אלקים רוח'). נסביר - מה עניינה של מדת הרחמים? ויתור מוחלט על כל אמת מדה ודרישה מן האדם? שלילה גמורה של כל ביקורת ושיפוט על מעשיו? וודאי שלא. הגמרא אומרת (בבא קמא נ ע"א): אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר (דברים לב,ד): 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט'. 'כל דרכיו משפט' - אפילו מדת הרחמים! מאידך - מה מטרתה של מדת הדין? להתנקם בחוטא? לכלות אותו ולפרוע את החוב? גם זה וודאי אינו נכון (יחזקאל יח,כג): 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלקים, הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה'! אלא ששתי המידות משולבות במטרה לתקן עולם - מדת הדין מצביעה על הפגמים, ותובעת את סילוקם. מדת הרחמים מאפשרת את ההזדמנות לתקן. ללא מדת הרחמים, לא היה העולם יכול לעמוד, כידוע, ולכן עם כל דרישותיה של מדת הדין, היה העולם בא לכליה ח"ו, והמטרה של תיקון העולם לא היתה מושגת. מאידך, ללא מדת הדין, היו הקלקולים מתרבים בעולם, ולא היה מי שתובע לתקנם, ואז היה העולם הולך ומתדרדר ומתקלקל. ולכן, מדת הרחמים לעולם לא תדחה את העונש ותבקש עוד הזדמנות לתקן אם אין שום סיכוי לתקן והרשעה כל כך עמוקה, ומדת הדין לעולם לא תעמוד בתוקף על מיצוי הדין אם הדבר יביא לאובדן הסיכוי לתקן. ממילא, מדת הדין אינה יכולה לומר משפט כמו 'אמחה את האדם' ללא הסכמתה של מדת הרחמים. המפשט הזה נאמר רק כאשר מדת הרחמים עצמה אומרת שהעולם כמות שהוא לא יוכל לבוא לידי תיקון. ובאותו אופן, מדת הרחמים לא יכולה לומר לבדה 'ויעבר... רוח על המים'. ההזדמנות הניתנת ליצור עולם חדש לאחר המבול, לא יכולה להנתן ללא הסכמתה של מדת הדין, שאכן יש כאן אפשרות של תיקון, ולא ויתור ריק.
