שבת שלום פרשת תולדות

[חוזר בתשובה מיתחזק]

שבת שלום ../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif פרשת תולדות ../images/Emo22.gif

יום שישי - א' כסלו ( ראש חודש טוב ושמח לכולם ! ) . 2 בדצמבר 2005 . שבת שלום ומבורך ! לכולם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[חוזר בתשובה מיתחזק]

הלוואי ויכולתי להכניס כמה דברי תורה

אבל בגלל שאני לא אספיק כי אני עובד יום שישי אני מקווה שמישהו יתפוס את מקומי ויוכל להכניס כאן כמה מילים על פרשת השבוע ! .

 

[הטייסת]

תולדות..

איך יכול להיות שיצחק אבינו עליו השלום, שרוח הנבואה שרתה עליו ,איך זה שחשב במוחו שעשיו הוא הממשיך של מסורת האבות? הייתכן כדבר הזה? אלא שלמדתי מרבותיי שעשיו היה עד כדי כך רמאי שהצליח לרמות את עצמו ,אפילו הוא חשב שהוא כזה צדיק. וע"י שרימה עצמו ,רימה גם את אביו. אבל אימו,רבקה ,היא ראתה מה באמת יש בעומק לבבו וידעה את השקר בו הוא חי.למה לא סיפרה ליצחק? אולי רצתה לשמור על שלום בית אינני יודעת בדיוק למה , נעלם ממני הדבר.. לכן, ישב אדם עם עצמו כל יום ויעשה חשבון נפש נוקב ביותר ויבדוק בנבכי נשמתו וירד לחקר כל פרט ועיניין. רק כך יגיע אל האמת ולשלמות לבבו עם קונו. שנזכה לשלמות הזאת, אמן. שבת שלום

 

[יעקב הירוק]

קצת וורטים לשולחן שבת

פרשת תולדות אומר רש''י: ד''א ע''י שכתב הכתוב: ''יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם'', הוזקק לומר ''אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'' לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב''ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: ''אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'' וזהו שכתב כאן: ''יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם'' היה שהרי עדות יש ''אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק''. חז''ל אומרים: שאברהם אבינו יצר מטבע שמצד אחד מצוירים זקן וזקנה ומצד שני בחור ובחורה כדי שיזכרו את הנס שד' עשה לאברהם ושרה כשהיו זקנים ולא יכלו להוליד על דרך הטבע ועשה אותם צעירים וילדו. וכך לא יוכלו לטעון שיצחק חלילה ממזר. אל גביר אחד ושמו יצחק, בא מתרים. לא שש הגביר לפתוח את ידו ולא עזרו כל נסיונות השכנוע מצד המתרים. ''רבי יצחק'', אמר לו המתרים, ''אני חושש שאתה ממזר''! החויר הגביר: ''איך אתה מעיז להוציא עלי שם רע''? ענה לו המתרים: ''הלא אברהם אבינו יצק מטבע מיוחדת, כדי שלא יאמרו על יצחק שהוא ממזר. כל זה בתנאי שיצחק מוציא את המטבע מהכיס, אבל אם לא עשה כן, איך ידעו שהוא לא ממזר''?... * ''וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא..'' (בר' כה כא) למה האמהות היו עקרות? כי ד' מתאוה לתפילתן של צדיקים. האם מפני שד' אוהב את תפילתם, הצדיקים צריכים לסבול? אמר ה'חתם סופר': משל למה הדבר דומה? לעיירה שלא היו בה מים. התושבים הבינו שכדאי להם לחפור להם באר. באותה עיירה ידע רק אדם אחד לחפור באר, אלא שהיה עשיר ולא חסרו לו מים ולכן לא הזדרז לבנות את הבאר. הציע אחד מתושבי העיירה לשבור את כדי המים של העשיר, כדי שהעשיר יוותר ללא מים ואז ימהר להתקין את הבאר וכולם יוושעו. כך עם הגזירות שנגזרו על עם ישראל. ד' חפץ שתהיה לעמו ישועה לכן מביא גזירה גם על הצדיקים וכשהם מתפללים - נושעים כולם! מכאן מבינים מדוע ד' מתאוה לתפילתם של צדיקים, הסבה נובעת מכך שע''י זה יגאלו הרבה אנשים מהצרות שלהם. והכתוב מספר לנו כי בזמן ששרה אמנו נפקדה, נפקדו איתה עקרות רבות! * ''וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' ..'' (בר' כה כא) אומר רש''י: ''וַיֵּעָתֶר לוֹ'' – 'לו – ולא לה. שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך, לו - ולא לה'. למה כתב רש''י: פעמיים את המילים 'לו' - ולא לה'? ולמה לא כותב רש''י: ''לתפלת צדקת בת רשע''? כאשר לאברהם אבינו לא היו ילדים, אמר לו ד' ''לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ'' (בר' יב א) כלומר; תפילותיו לא הספיקו והוא נזקק גם לגלות. ומדוע אצל יצחק הספיקו התפילות? למה הוא לא גלה כמו אביו? אומר רש''י: שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק (=יצחק) לתפילת צדיק בן רשע (=אברהם). ולפיכך, במקרה של יצחק ד' נענה ''לוֹ'' (=שהוא צדיק בן צדיק) 'ולא לה' (=שהיא צדקת בת רשע). כך מסביר ה'גן רווה'. ''וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד' '' (בראשית כה כב) רבקה הולכת לדרוש בד' והתשובה שהיא מקבלת: ''שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וְרַב יַעֲבד צָעִיר''. (שם שם כג) הלא היא הלכה לדרוש בהתרוצצויות שבבטנה ולא לשאול על העתיד, או לקבל נבואה? שמעתי בשם הרב חיים היימן שהדברים האלו היו בבחינת ''תרופת הרגעה'' להתרוצצויות שבבטנה. בתחילה שניהם נלחמו לצאת, אך ברגע שנאמרה הנבואה ''וְרַב יַעֲבד צָעִיר'', אף אחד מהם לא רצה לצאת ראשון וממילא נרגעו התאומים בבטנה ונהיה שקט. *

 

[יעקב הירוק]

המשך-

''וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר.. לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד': וַיֹּאמֶר ד' לָהּ שְׁנֵי גויִם וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וְרַב יַעֲבד צָעִיר'' (בראשית כה כב-כג) אומר רש''י: ''וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ'' - 'לבית מדרשו של שם'. וַיֹּאמֶר ד' לָהּ'' - 'ע''י שליח, לשם נאמר ברוח הקדש - והוא אמר לה'. מסביר רש''י: שד' דבר אל רבקה 'ע''י שליח', אם כן מה הכונה במילים ''וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד' '' שהלכה 'לבית מדרשו של שם'. מסביר ה'תורי זהב' (בפסחים כב: 'דתניא: שמעון העמסוני ואמרי לה: נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע, (לפסוק) ''אֶת ד' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים י כ) – פירש..עד שבא בא רבי עקיבא ודרש: ''אֶת ד' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים ו' יג), לרבות תלמידי חכמים'. וכאן כתוב: ''וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד' '', מכאן הבין רש''י שהלכה לדרוש אצל תלמידי חכמים וממילא כשכתוב וַיֹּאמֶר ד' לָהּ'', הכונה 'ע''י שליח'. ראש הישיבה, הרב קושלבסקי היה נוסע פעם בשנה לאיטליה למטרות צדקה עבור הישיבה. בשנה מסוימת כשהגיע לדרוש נתלו מודעות בבית הכנסת, כראוי לדרשת תלמיד חכם שהגיע זה עתה לעיר. ניגש אליו יהודי סמוך למועד דרשתו, לפני תפילת מוסף ובקש ממנו לעלות ולדבר אל הצבור לפני הרב. הרב נתן את הסכמתו והיהודי ירד מהבימה לאחר שעה ורבע, ללא תשומת לב לאנשים שגררו את ה'סטנדרים' שלהם להסב את תשומת לבו של הדרשן למצוקת הזמן... במצב זה עלה הרב קושלבסקי לדבר ובהבינו את המצב, פתח ואמר: 'שמעון העמסוני.. היה דורש כל ''אֶת'' שבתורה כיון שהגיע ל ''אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים י כ) – פירש' (כלומר עזב את כל ה''אֶת'' שדרש). 'אמרו לו תלמידיו: ''רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן''? אמר להם: ''כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה'' ' (פסחים כב. ''וגם אני'', אמר הרב, ''כל שנה נטלתי שכר על הדרשה, השנה אני רוצה לטול שכר על הפרישה'' וירד מהבמה. באותה שנה סכום הכסף שנאסף לישיבה היה כפול... ''שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'' (בראשית כה כג) אומר רש''י: ''שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'' - 'גיים כתיב. כמו (המו) גאים. אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים' (ע''א, יא). האם הגדלות של אדם נמדדת באכילת צנון וחזרת?! אומר 'צרור המור': שצנון, גדל מתחת לאדמה וחזרת (=חסה) גדלה מעל האדמה. דבר זה מרמז שגם רבי וגם אנטונינוס למדו את הנגלה שבתורה וגם את הנסתר שבה. * ''וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה.. אֶת יַעֲקֹב'' (בראשית כה, כח) אומר ה'חתם סופר', על דרך הפשט: מה היתה הסבה שרבקה אהבה דוקא את יעקב ואילו יצחק אהב את עשו? יצחק ראה את יעקב אבינו לומד כל הזמן ולא היה זה חדוש בעבורו ולא דבר מפליא, כי כך גדל ולזה הורגל בביתו של אברהם, אבל כשראה את עשו עובד בשדה ועם זאת מקפיד על המצוות - התפעל, זה היה חדוש עבורו! ואילו רבקה אהבה את יעקב, כי עוד לא ראתה בחור בן שלש עשרה, העוזב את כל תענוגות העולם ויושב ולומד בדבקות, זה היה חדוש בעבורה! ''וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה..'' (בראשית כה, ל) שואל הרב פוגל: עשו בא מהשדה ומבקש ''הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה''. כיצד יעקב מתנה את הבכורה עבור הנזיד? הלא הוא היה ''אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים'' (בר' כה כז) וסמוך על שלחן אביו? מכאן - שהנזיד שייך ליצחק?! תרוץ ראשון: הואיל והסעודה היתה סעודת הבראה, שבה אסור לאדם לקחת משל עצמו, על כרחך שאביו הקנה לו את הנזיד ולכן היה שייך ליעקב. תירוץ שני: האוכל באמת לא היה של יעקב, אבל בעד השרות של ה''הַלְעִיטֵנִי'' עשה יעקב את העסקה עבור הבכורה. ''וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּך..'' (בראשית כו י) למי הכונה ב''אַחַד הָעָם''? אומר רש''י ש 'המיוחד בעם - זה המלך'. האדמו''ר אהרן מבעלז זצ''ל, היה גר בת''א ברחוב 'אחד-העם' וכידוע היה 'אחד-העם' מראשי המשכילים. האדמו''ר לא רצה להשתמש בשם זה, לכן כששלח מכתב, כתב את שמו מאחור כך: אהרן רוקח, רח' כמעט שכב וגו' תל אביב. חלק מעבודת ד' של רבי אהרן, היה ללמד זכות על עם ישראל. בשבת, נסעו ברחוב שבו גר, מכוניות רבות ועל כל רכב שהיה עובר, היה מנענע בראשו ואומר ''מזל טוב''... (כלומר בודאי זו נסיעה לבי''ח מפני יולדת). בשבת אחת נסעה ברחוב משאית כבדה. נענע הרבי בראשו ואמר ''מזל טוב'', אמרו לו הגבאים: ''רבי, היתכן? הרי זו משאית''... ענה להם הרבי: ''ואם הוא לא מצא רכב פרטי, אז שלא יקח את אשתו ללדת בבית חולים''?... * ''וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים'' (כו יט) לאחר שסתמו הפלשתים את הבארות שחפרו עבדי אברהם, חפרו עבדי יצחק ומצאו מים. אומר 'הגן רווה': ''כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים'' (תהלים קכה ג). כאשר הצדיק עצמו עושה מעשה, לרשעים אין שלטון על כך. רק כאשר עבדי הצדיק עושים מעשה, יכול להיות לרשעים שלטון על כך. והדברים באים לבטוי מתוך הפסוקים: ''וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר'' (בראשית כו טו) ובהמשך כתוב: ''וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיה..'' (בראשית כו כא). אבל כשיצחק עצמו חופר באר, אזי: ''וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת'' (בראשית כו כב). דהיינו: ש''לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים''. אשרי הניצוץ האכזבה ומפח הנפש של עשיו היו קשות ומרות. בטוח היה כי הנה מקבל הוא את הברכות, את אותו מינוי כממשיך דרכו של יצחק אביו. והנה בצורה חד משמעית ניתנות הברכות ליעקב אחיו. ולא עוד, אביו אינו כועס על הבא במרמה, אלא מאשרר וקובע: "גם ברוך יהיה", ואחר כך שולח את יעקב ללבן גיסו כדי שישא אשה מבנות המשפחה, ומוסיף ואומר: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך וגו'". ואז מחליט עשיו "לשנות כיוון": "וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות". אילו היה הפסוק מסיים כאן, הרי שאכן עלה עשיו על דרך חדשה, ואפשר שמכאן ואילך מסלול חדש לפניו. אך כנראה שהזיק שניצת לא היה בכוחו להצית להבה, והוא דעך וכבה מיד. ההתעוררות שהיתה יכולה להוות מנוף לשינוי ותיקון הכיוון והדרך חלפה. וכך נאמר בפסוק: "על נשיו לו לאשה", הוי אומר, הוא הוסיף אותן אל נשותיו, עליהן נאמר "כי רעות בנות כנען", ובכך החניק את התקוה הגדולה. משל למחלקה בבית חולים שנתגלה בה זהום חמור, והוחלט לציידה מחדש, ולרכוש ציוד חדש וסטרילי, אך את הציוד הישן לא החליפו, וכך עבר הזהום מהציוד הישן לחדש שזה עתה הגיע, וכל המאמץ היה לשווא וללא תועלת. יש ונעורה בנו מחשבה להיטיב, לשפר ולתקן. הבה נשמר את הניצוץ, ויהפוך ללהבה המאירה בלבנו את הדרךדג.

 

[יעקב הירוק]

האומר דבר בשם אומרו וכו'

וורטים אלה אינם שלי!! אלא של יהודי יקר ששלח לי אותם.

 

[mgb]

" חמרא למריה טיבותא לשקייה"...

בס"ד "האומר...מביא גאולה לעולם" אבל עם זאת מצאנו (בבא קמ אצ"ב ע"ב): אמר ליה רבא לרבה בר מרי: "מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה טיבותא לשקייה?" מפרש רש"י: "היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך" אמר ליה: דכתיב (במדבר כז) "וסמכת את ידך עליו למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל", וכתיב: (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל וגו' חזק וברוך!

 

[תפלה לעני]

"זמרו למי שמנצחין אותו, ושמח"

בס"ד "אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיט): זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, כי צריכין לנצח אותו יתברך, כביכול. כי אף-על-פי שנדמה להאדם, שהשם יתברך אינו רוצה ךלקרבו מחמת שקלקל הרבה וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו יתברך ולפורוש כפיו אליו, שירחם עליו ויקרבהו לעבדותו, כי אף על פי כן אני רוצה להיות איש ירשאל. נמצא, שרוצה לנצח את השם יתברך, כיביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו, כביכול. (שם, סימן סט). [ועין ב"ליקוטי מוהר"ן" (חלק א, סימן קכד), שכתב שם, שמחמת השמחה שיש לו לה' יתברך מזה, על כן הוא בעצמו שולח לו דבורים בפיו שיוכל לנצח אותו, כי בלי זה בודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקדוש-ברוך-הוא, אך השם יתברך בבעצמו מסיע לו בזה, כנ"ל.] ("שיחות הר"ן", לר' נחמן מברסלב). אנחנו יודעים, ושמענו רבות, על כך שהנסיונות באו רק לעורר אותנו, ושנזכה לטוב מצד עצמנו. המחשבה הרגילה לפי זאת היא, שכל התחזקות היא בסך הכל ניסיון להתעורר מחדש, אבל יש בזה חילוקים בכמות. מי שנופל קצת, תספיק לו 'חיזוקית', ומי שיותר, צריך לסערת רוחות בחייו ולדבר שיטלטל אותו אנה ואנה. ובכן, אנחנו לא יודעים שיש חילוק מהותי בין ההתחזקויות הללו. בכלל- מה בכלל המחשבה שיקרה דבר כזה? האם התחזקות של ירידה גדולה היא רק ציפיה לדבר רחוק מאד, שספק אם יקרה, ובואו נהיה אמיתיים- החיים יכולים לעבור בהמתנה, ולא יקרה דבר. איך אפשר להגדיר שזאת הדרך, ומי בכלל זוכה ללכת בה? אבל באמת, חילוק עמוק נמצא ביניהם. צריך לדעת, שרצון שרוצה להסתדר עם מציאות ורצון שמוכן להתעלם מהמציאות הם דברים שונים לחלוטין. מי שרוצה להתקדם בעבודת ה', לא אמור לחפש את ההצלחה. הוא אמור לחפש את החזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'. הזוהר הקדוש כותב, "מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידוי" (וד"א- מכאן שמי). מי הוא זה שמנצח? מי שמחזיק את כלי המלחמה בידיו. גם אם לא מצליחים, עצם ההתגברות וההתאמצות היא נצחון. והשאלה היא- את מי ניצחנו? רבי נתן מנעמירוב, זצ"ל, כותב שהנצחון האמיתי הוא הנצחון של נצח. כל התקשרות שלנו לנצח, וכל פעולה קטנה שלנו למענו, הם דברים קיימים לעולם, שדבר לא יכול למחוק אותם, כי אין רצון טוב שנאבד. אבל חשוב מאד לא לאבד את הנקודה הכי חשובה בחידוש של הזוהר הקדוש. לא כתוב כאן שגם לאחוז את הכלים בלבד נחשב לנצחון. כתוב כאן שרק זה הנצחון. לא משנה כמה נצליח עם הכלים שברשותנו, בקשר להגדרת הנצחון. אולי למישורים אחרים ההצלחה נדרשת, אבל אם אתה רוצה לדעת מיהו המנצח- המנצח הוא מי שמתחזק. לאחד יש יותר כלים ולשני פחות, אבל כוח הוא לא מה שמשנה כאן. השאלה היא רק- האם אתה מתגבר להלחם. הרצון שבא כנגד המציאות הוא רצון שמבטא בעצמותו רק דבר אחד- את המלחמה. אין לי שום סיכוי? אולי זה היה משנה לי אם הייתי רק רוצה לשנות את כל המציאות. אבל מלבד לזאת, אני מחובר למציאות של נצח, איך אתה רוצה שאשתוק? אחד ממגורשי ספרד, ניטש מספינה עם אשתו ובניו. עד שהגיעו לחוף באי בודד, בניו כבר מתו. אחר כך אשתו מתה מרוב הצער. נשאר האיש כתמה, מול גופות אהוביו, מוחה דמעה ונושא עיניו למרום: רבונו של עולם, את הכל אתה יכול לקחת ממני, אבל את האמונה לא תוכל, כי כל זמן שרוחי בקרבי, אאמין בך ולא משנה מה יעבור. את זה אנחנו צריכים לדעת. לפעמים, גם אם לא תהיה לזה בטווח הקצר שום השלכה במציאות, פשוט לעמוד במלוא קומתינו ולצעוק: לא אכפת לי משום דבר! ככה אני, ואם אתה חושבים שתוכלו לשנות אותי, אתם יכולים להמשיך לחשוב. קחו את אשר תקחו- אני עם השם יתברך. לנצח.

 

[חוזר בתשובה מיתחזק]

תודה רבה ! רבה ! לכולכם ! ../images/Emo39.gif|סבי

אני בתור חילוני לשעבר הייתי מיתמלא חיים שהייתי שומע דברי תורה , זה פשוט היה כמו " אור בתוך החושך הגדול ! " . אני מודה לכם מקרב לב ! . שבת שלום ! .