bigdaddy1 החדש
New member
שגב אקספרס: אוכל שפוי, תמחור הזוי
אצל שגב האוכל לא רע לפרקים, אבל בטח לא מצדיק כזה מחיר לארוחת ערב.
מה לא נאמר על שגב משה, או משה שגב בעצם. אימפריה של מסעדות, קילומטראז' של תכניות בישול, המאמי של ביבי ושרה, וגם, בסך הכל, טבח מוכשר ומיומן. את זה אי אפשר לקחת ממנו. מה שמגיע מגיע, על איכות האוכל אפשר אולי להתווכח, כמו גם על המחיר. ארוחה בשגב הרצליה או שגב ארט היא בשביל רבים אירוע חד שנתי או דו שנתי. ועדיין, הפופולאריות לא מוטלת בספק. למי שזה יקר לו או גדול עליו, יש את שגב אקספרס ברמת החייל או בראשל"צ, שעסקית הצהריים שלהן, לפחות, גם מנסיוני, אמורה להיות משתלמת ולספק את הסחורה. לכבוד יום הולדת שמח, יצאנו לבדוק האם בשלוחה הותיקה ברמת החייל של שגב אקספרס, זו שאמורה להיות השפוייה והעממית יותר, יש תמורה לאגרה גם בארוחת ערב. ברור היה לנו כי אין מדובר במחירי העסקית, ובכל זאת, ימי הולדת לא חוגגים בדרך כלל בצהריים, מה גם שזו המסעדה החביבה על בעלת השמחה. החלטנו לתת צ'אנס.
איך היה? ובכן, זו הייתה ארוחה שהיה בה גם אוכל לא רע לפרקים. מה ששגב יודע, הוא בהחלט יודע. עם זאת, היו בה מספר ליקויים משמעותיים שפגעו באופן קשה עד כמעט בלתי הפיך בחווייה הכוללת ומן הסתם בשורה התחתונה שאחריה.
בשגב אקספרס, כך ידוע לכל, הולכים על הפשוט. אין כאן לוקוס או פירות ים יקרים וגם לא אנטריקוט וסינטה. התפריט מושתת על ראשונות, פסטות ופיצות, ירקות בטאבון, ואז עיקריות על בסיס בורי, סלמון, מוסר, פרגית וכרעי עוף. הכי בבית. המרכיב הכי יקר במסעדה הוא כנראה פילה בקר. זו מחשבת קונספט יותר נכונה משנדמה ולא פלא שהיא עובדת. בעיקר בצהריים. בערב? לצערנו, זה כבר סיפור אחר לגמרי...
הגענו רעבים מאד למסעדה חצי מלאה שהתמלאה לגמרי בהמשך. צבא המלצרים לא הצליח להשתלט על המצב ולא סיפק לשולחן שלנו שירות כפי שאפשר וצריך לצפות. החל מהסועדת שהייתה זקוקה לקשית על מנת לשתות והמתינה כרבע שעה, ועד שהואילו בטובם להגיש חשבון. אם זו הייתה הבעיה היחידה, עוד היה אפשר, איכשהו, לעבור לסדר היום. אלא שזו הייתה הקטנה בבעיות הארוחה.
הפוקאצ'ה של שגב (23) הוזמנה מיד. הגיע בייגלה ירושלמי קטן ולא משכנע עם שמן זית וחומץ בלסמי בנאלי. לא שווה 23 שקל בשום אופן. זו הייתה אזהרת מסע חד משמעית. ראשונות: מרק קרם פטריות, ערמונים, טימין וכמהין (46), פטה כבד עוף, חמאה צהובה, ריבת בצל ושזיפים מוגש בכוס עם אגוזי מלך גרוסים (63) , קרפצ'יו פילה, פלחי אגסים, רוקט וניל ופרמזן וחומץ בלסמי מתקתק (63) , סביצ'ה בורי יווני עם שמן זית ולימון (63). כפי שיכולים לראות קוראי ביקורות מסעדות מנוסים, המחירים בראשונות נוטים צפונה מאלו של מסעדות נחשבות קצת יותר משגב אקספרס. הנדיבות הכללית אמורה לחפות על כך ואכן נוכחת ברוב המקרים. האיכות, לצערנו, סוחבת לבינוני ומטה.
המרק דווקא היה בסדר גמור. עשיר וחביב ובכמות גדולה. גם שתי שותפותיי לארוחה קיבלו שוט ממנו בכוס מעוצבת להפליא. שגב תמיד היה חזק בעיצוב. אלא שכאן הסתיים החלק הטוב בראשונות והתחילו הצלילות מטה: סביצ'ה הבורי חשף כמות גדולה של סלט יווני, סביר ולא סנטימטר יותר, שפילה הבורי, אחד הקשוחים בדגי הים, לא יכול היה לו ונבלע בו בלי שיותיר חותם. מופרך לחלוטין בהתחשב במחיר. הקרפצ'יו, בכמות זעומה ועם מלא עלי רוקט, לא הותיר שום רושם גם הוא. מנה סתמית לחלוטין. העיקר שהיה בלסמי. זה תמיד עושה רושם על ישראלים. הלא כן?
אבל הטראומה האמיתית הייתה שמורה לחובבת פטה הכבד, כלת השמחה. זו מנה שהיא ציפתה לה במיוחד. אלא שאחרי שני ביסים נפתחו העיניים. רגע, משהו כאן לא בסדר. הפטה חמוץ. שברון לב. קראנו למלצרית. מבוכה גדולה. לא, אי אפשר להוציא מנה חלופית של פטה. נגמר. הוצע תחליף: פולנטה פטריות, ערמונים, פרמזן ואספרגוס עם שמן כמהין (58) גרסת שגב למחניודה? אולי. גם המנה הזו, בוודאי לעומת החבר'ה מירושלים, לא הבריקה, והייתה מתוקה מדי, אבל לפחות נדיבה ולא מקולקלת בשום צורה. האם נהנינו? לא ממש, אבל כבר הבנו שצריך להנמיך ציפיות ובאופן דרסטי. על חשבון הבית הגיע סלט אסייתי של נבטים עם צנון, ג'ינג'ר כבוש ושומשום שחור שהיה טרי ורענן אבל לא הרבה יותר. סיכום בביניים: זו הייתה פתיחה בעייתית ברובה, ועל אף שמפאת גודלן של חלק מהמנות כבר היינו די שבעים, לא היה ולו גרם של קשר בינה לבין תמורה כלשהי לכסף.
שנמשיך? אנחנו ממילא כבר כאן. עיקריות: ממיוחדי היום: פילה בקר עם ריזוטו פטריות (158), ופילה מוסר ים עם ניוקי ערמונים ופטריות (138), ומהתפריט הרגיל: פרגיות שרופות עם עשבי תבלין וקרם תפוחי אדמה (84). כאן היה למזלנו שיפור מה ברמת האוכל, אוי ואבוי אם לא. VFM? זה, שוב לצערנו, לא. ממש לא. פילה הבקר, כ 180 גרם, היה מאיכות טובה והגיע מדיום כמתבקש. הריזוטו היה בסדר גמור גם הוא. האם, כמו שאומר הפילוסוף אייל שני, זקוק פילה בקר לריזוטו? לא ממש. אבל מילא. זה מה שעובד על ישראלים. לפחות כאן היה אפשר ליהנות מהבשר.
מנת פילה המוסר חזרה על אותה מסקנה, רק בתפקידים הפוכים: כאן המוסר עצמו, שהגיע בלא פחות מארבעה פילטים(!), לא הרגיש כמו הדג הכי מחודד בקלמר מבחינת איכות, על אף שנצרב כראוי. הניוקי והפטריות שהגיעו בכמות מפחידה למדי בגודלה היו טובים מאד ומשביעים לחלוטין. לא ברור למה היה צריך לחבר אליהם דג מוסר. קרם הארטישוק הירושלמי המתוק והתמוה בטח לא עשה את העבודה כמשדך. גם כאן, לפחות נהניתי מהניוקי והפטריות. והפרגית? פרגית. לא ביצעו בה שום עוול וטעם גריל הפחמים הורגש, אבל כמוה אפשר להכין גם בבית. בטח לא משהו ששווה 84 שקל. קרם תפוחי האדמה ליד היה טוב בהחלט, אבל לא באמת ניחם אותנו.
מפוצצים לחלוטין אבל עם עננה כבדה של אכזבה וקצת בלבול, פנינו לקינוחים. גם הקינוחים במסעדה הזו אימתניים למדי. נבחר לבסוף קרם מוס שוקולד עם קדאיף וגנאש שוקולד (46). הגיעה קערה עמוסה בגודל פיילה ובתוכה מוס בהיר וטעים שמתחתיו גם קרם שוקולד חלב. האם היה נחוץ שם השטיק של הקדאיף? לא בטוח. זה הרגיש כמו עוד ניסיון להרשים את הקהל הישראלי השבוי. כאן, לפחות, ובפעם הראשונה בארוחה הזו, זה הרגיש כמו תמורה מלאה לאגרה. יחד עם הקינוח הגיעו על חשבון הבית גם גלידת וניל עם בוטנים מסוכרים וגם מלבי עם כדור גלידה וקוביות אבטיח, שהיו סבירים ואפשריים אבל טובים משמעותית פחות מקערת המוס.
771 שקלים עלתה הארוחה המוזרה והמופרכת הזו, שהיו בה פה ושם דברים לא רעים בכלל אבל גם לא מעט מפח נפש, במיוחד לכלת השמחה. כמובן שבנוסף לכל גם חייבו אותנו על מנת הפולנטה שהייתה אמורה לבוא כפיצוי על פטה כבד שאסור היה להגיש בכלל. אם לתקוע את האלמנט אז עד הסוף. אז שגב אקספרס אולי מציעה דיל משתלם בצהריים לאנשי חברות ההיי טק בסביבה, אבל נכון לכרגע אין שום סיבה שבעולם להגיע לשם לארוחת ערב. ברור שמסעדה צריכה גם להרוויח איפושהו, אבל מעולם לא נתקלתי בתמורה נמוכה כזו לסכום כזה, בטח כשהפרודוקטים אינם נזר הבריאה. כולה בורי סלמון ופרגית. מתבקשת הורדת מחירים של 30 אחוז כמו גם בדק בית רציני מאד במטבח ובשירות. ולחשוב שיכולנו, בוודאי במחיר כזה, ליהנות עשרות מונים יותר בהדסון הסמוכה, למשל.
האם נחזור? לצהריים אולי, מתישהו. בערב בטח שלא. כרגע, יש המון דברים יותר טובים לעשות כרגע עם הכסף שלכם מאשר ערב בשגב אקספרס.
אצל שגב האוכל לא רע לפרקים, אבל בטח לא מצדיק כזה מחיר לארוחת ערב.
מה לא נאמר על שגב משה, או משה שגב בעצם. אימפריה של מסעדות, קילומטראז' של תכניות בישול, המאמי של ביבי ושרה, וגם, בסך הכל, טבח מוכשר ומיומן. את זה אי אפשר לקחת ממנו. מה שמגיע מגיע, על איכות האוכל אפשר אולי להתווכח, כמו גם על המחיר. ארוחה בשגב הרצליה או שגב ארט היא בשביל רבים אירוע חד שנתי או דו שנתי. ועדיין, הפופולאריות לא מוטלת בספק. למי שזה יקר לו או גדול עליו, יש את שגב אקספרס ברמת החייל או בראשל"צ, שעסקית הצהריים שלהן, לפחות, גם מנסיוני, אמורה להיות משתלמת ולספק את הסחורה. לכבוד יום הולדת שמח, יצאנו לבדוק האם בשלוחה הותיקה ברמת החייל של שגב אקספרס, זו שאמורה להיות השפוייה והעממית יותר, יש תמורה לאגרה גם בארוחת ערב. ברור היה לנו כי אין מדובר במחירי העסקית, ובכל זאת, ימי הולדת לא חוגגים בדרך כלל בצהריים, מה גם שזו המסעדה החביבה על בעלת השמחה. החלטנו לתת צ'אנס.
איך היה? ובכן, זו הייתה ארוחה שהיה בה גם אוכל לא רע לפרקים. מה ששגב יודע, הוא בהחלט יודע. עם זאת, היו בה מספר ליקויים משמעותיים שפגעו באופן קשה עד כמעט בלתי הפיך בחווייה הכוללת ומן הסתם בשורה התחתונה שאחריה.
בשגב אקספרס, כך ידוע לכל, הולכים על הפשוט. אין כאן לוקוס או פירות ים יקרים וגם לא אנטריקוט וסינטה. התפריט מושתת על ראשונות, פסטות ופיצות, ירקות בטאבון, ואז עיקריות על בסיס בורי, סלמון, מוסר, פרגית וכרעי עוף. הכי בבית. המרכיב הכי יקר במסעדה הוא כנראה פילה בקר. זו מחשבת קונספט יותר נכונה משנדמה ולא פלא שהיא עובדת. בעיקר בצהריים. בערב? לצערנו, זה כבר סיפור אחר לגמרי...
הגענו רעבים מאד למסעדה חצי מלאה שהתמלאה לגמרי בהמשך. צבא המלצרים לא הצליח להשתלט על המצב ולא סיפק לשולחן שלנו שירות כפי שאפשר וצריך לצפות. החל מהסועדת שהייתה זקוקה לקשית על מנת לשתות והמתינה כרבע שעה, ועד שהואילו בטובם להגיש חשבון. אם זו הייתה הבעיה היחידה, עוד היה אפשר, איכשהו, לעבור לסדר היום. אלא שזו הייתה הקטנה בבעיות הארוחה.
הפוקאצ'ה של שגב (23) הוזמנה מיד. הגיע בייגלה ירושלמי קטן ולא משכנע עם שמן זית וחומץ בלסמי בנאלי. לא שווה 23 שקל בשום אופן. זו הייתה אזהרת מסע חד משמעית. ראשונות: מרק קרם פטריות, ערמונים, טימין וכמהין (46), פטה כבד עוף, חמאה צהובה, ריבת בצל ושזיפים מוגש בכוס עם אגוזי מלך גרוסים (63) , קרפצ'יו פילה, פלחי אגסים, רוקט וניל ופרמזן וחומץ בלסמי מתקתק (63) , סביצ'ה בורי יווני עם שמן זית ולימון (63). כפי שיכולים לראות קוראי ביקורות מסעדות מנוסים, המחירים בראשונות נוטים צפונה מאלו של מסעדות נחשבות קצת יותר משגב אקספרס. הנדיבות הכללית אמורה לחפות על כך ואכן נוכחת ברוב המקרים. האיכות, לצערנו, סוחבת לבינוני ומטה.
המרק דווקא היה בסדר גמור. עשיר וחביב ובכמות גדולה. גם שתי שותפותיי לארוחה קיבלו שוט ממנו בכוס מעוצבת להפליא. שגב תמיד היה חזק בעיצוב. אלא שכאן הסתיים החלק הטוב בראשונות והתחילו הצלילות מטה: סביצ'ה הבורי חשף כמות גדולה של סלט יווני, סביר ולא סנטימטר יותר, שפילה הבורי, אחד הקשוחים בדגי הים, לא יכול היה לו ונבלע בו בלי שיותיר חותם. מופרך לחלוטין בהתחשב במחיר. הקרפצ'יו, בכמות זעומה ועם מלא עלי רוקט, לא הותיר שום רושם גם הוא. מנה סתמית לחלוטין. העיקר שהיה בלסמי. זה תמיד עושה רושם על ישראלים. הלא כן?
אבל הטראומה האמיתית הייתה שמורה לחובבת פטה הכבד, כלת השמחה. זו מנה שהיא ציפתה לה במיוחד. אלא שאחרי שני ביסים נפתחו העיניים. רגע, משהו כאן לא בסדר. הפטה חמוץ. שברון לב. קראנו למלצרית. מבוכה גדולה. לא, אי אפשר להוציא מנה חלופית של פטה. נגמר. הוצע תחליף: פולנטה פטריות, ערמונים, פרמזן ואספרגוס עם שמן כמהין (58) גרסת שגב למחניודה? אולי. גם המנה הזו, בוודאי לעומת החבר'ה מירושלים, לא הבריקה, והייתה מתוקה מדי, אבל לפחות נדיבה ולא מקולקלת בשום צורה. האם נהנינו? לא ממש, אבל כבר הבנו שצריך להנמיך ציפיות ובאופן דרסטי. על חשבון הבית הגיע סלט אסייתי של נבטים עם צנון, ג'ינג'ר כבוש ושומשום שחור שהיה טרי ורענן אבל לא הרבה יותר. סיכום בביניים: זו הייתה פתיחה בעייתית ברובה, ועל אף שמפאת גודלן של חלק מהמנות כבר היינו די שבעים, לא היה ולו גרם של קשר בינה לבין תמורה כלשהי לכסף.
שנמשיך? אנחנו ממילא כבר כאן. עיקריות: ממיוחדי היום: פילה בקר עם ריזוטו פטריות (158), ופילה מוסר ים עם ניוקי ערמונים ופטריות (138), ומהתפריט הרגיל: פרגיות שרופות עם עשבי תבלין וקרם תפוחי אדמה (84). כאן היה למזלנו שיפור מה ברמת האוכל, אוי ואבוי אם לא. VFM? זה, שוב לצערנו, לא. ממש לא. פילה הבקר, כ 180 גרם, היה מאיכות טובה והגיע מדיום כמתבקש. הריזוטו היה בסדר גמור גם הוא. האם, כמו שאומר הפילוסוף אייל שני, זקוק פילה בקר לריזוטו? לא ממש. אבל מילא. זה מה שעובד על ישראלים. לפחות כאן היה אפשר ליהנות מהבשר.
מנת פילה המוסר חזרה על אותה מסקנה, רק בתפקידים הפוכים: כאן המוסר עצמו, שהגיע בלא פחות מארבעה פילטים(!), לא הרגיש כמו הדג הכי מחודד בקלמר מבחינת איכות, על אף שנצרב כראוי. הניוקי והפטריות שהגיעו בכמות מפחידה למדי בגודלה היו טובים מאד ומשביעים לחלוטין. לא ברור למה היה צריך לחבר אליהם דג מוסר. קרם הארטישוק הירושלמי המתוק והתמוה בטח לא עשה את העבודה כמשדך. גם כאן, לפחות נהניתי מהניוקי והפטריות. והפרגית? פרגית. לא ביצעו בה שום עוול וטעם גריל הפחמים הורגש, אבל כמוה אפשר להכין גם בבית. בטח לא משהו ששווה 84 שקל. קרם תפוחי האדמה ליד היה טוב בהחלט, אבל לא באמת ניחם אותנו.
מפוצצים לחלוטין אבל עם עננה כבדה של אכזבה וקצת בלבול, פנינו לקינוחים. גם הקינוחים במסעדה הזו אימתניים למדי. נבחר לבסוף קרם מוס שוקולד עם קדאיף וגנאש שוקולד (46). הגיעה קערה עמוסה בגודל פיילה ובתוכה מוס בהיר וטעים שמתחתיו גם קרם שוקולד חלב. האם היה נחוץ שם השטיק של הקדאיף? לא בטוח. זה הרגיש כמו עוד ניסיון להרשים את הקהל הישראלי השבוי. כאן, לפחות, ובפעם הראשונה בארוחה הזו, זה הרגיש כמו תמורה מלאה לאגרה. יחד עם הקינוח הגיעו על חשבון הבית גם גלידת וניל עם בוטנים מסוכרים וגם מלבי עם כדור גלידה וקוביות אבטיח, שהיו סבירים ואפשריים אבל טובים משמעותית פחות מקערת המוס.
771 שקלים עלתה הארוחה המוזרה והמופרכת הזו, שהיו בה פה ושם דברים לא רעים בכלל אבל גם לא מעט מפח נפש, במיוחד לכלת השמחה. כמובן שבנוסף לכל גם חייבו אותנו על מנת הפולנטה שהייתה אמורה לבוא כפיצוי על פטה כבד שאסור היה להגיש בכלל. אם לתקוע את האלמנט אז עד הסוף. אז שגב אקספרס אולי מציעה דיל משתלם בצהריים לאנשי חברות ההיי טק בסביבה, אבל נכון לכרגע אין שום סיבה שבעולם להגיע לשם לארוחת ערב. ברור שמסעדה צריכה גם להרוויח איפושהו, אבל מעולם לא נתקלתי בתמורה נמוכה כזו לסכום כזה, בטח כשהפרודוקטים אינם נזר הבריאה. כולה בורי סלמון ופרגית. מתבקשת הורדת מחירים של 30 אחוז כמו גם בדק בית רציני מאד במטבח ובשירות. ולחשוב שיכולנו, בוודאי במחיר כזה, ליהנות עשרות מונים יותר בהדסון הסמוכה, למשל.
האם נחזור? לצהריים אולי, מתישהו. בערב בטח שלא. כרגע, יש המון דברים יותר טובים לעשות כרגע עם הכסף שלכם מאשר ערב בשגב אקספרס.