"שגרירות השדים": יהודית קגן משחררת את השד היהודי
ההיכרות המעמיקה של קגן עם המסורת היהודית הופכת את ספרה החדש לנוער ליצירת פנטזיה ייחודית ומרובדת, גם אם עלילתה מתכתבת לעיתים באופן מפורש מדי עם המציאות העכשווית
איור של אופיר שריף מתוך הספר. אלגוריה אירונית
שני הררי
בשמי הארץ מתעופפים טילים, והאחיות נילי ומאיה — זו בלגניסטית שובבה עם נטייה לאגרנות־כיסים וזו תולעת ספרים אחראית ומיושבת עם נטייה לפוציות — נשלחות מביתן בצפון להעביר את החופש הגדול אצל הדודים בירושלים. כך נפתח "שגרירות השדים: הולכים לעזאזל", ולאור העובדה שמדובר בספר פנטזיה והרפתקאות לבני נוער, התשובה לשאלה "מה כבר יכול להשתבש?" ידועה מראש (מה לא).
מן הרגע הראשון, ביתם של הדודים מתגלה כמקום בלתי אטרקטיבי למי שגילו נמוך מ–70: אסור לראות טלוויזיה, אין בנמצא משחקים, ובגינה המטופחת בכפייתיות — בבת עינה של הדודה — מותר להתבונן אך בשום אופן לא לדרוך. אחרי שלושה ימים של שעמום הדוד מצייד את הבנות בכדור והן נשלחות למגרש המשחקים הסמוך עם הנחייה מפורשת: "ואל תחזרו לפני ארוחת הערב".
ולא שבמגרש מי יודע מה כיף. חם נורא, הן לא מכירות את הילדים שמשחקים שם, ולא נראה שהם מעוניינים להכיר אותן. מבואסות ומזיעות הן מתיישבות בצד, אלא שכדרכם של כדורים, גם הכדור שלהן מתישהו קופץ רחוק מדי אל תוך השיחים, מהם מגיח ילד סמוק וממושקף. עד שנחת לו כדור על הראש, עסק עמנואל בצפייה בזחלים ובלכידת זיקיות בקופסאות פלסטיק. האם לפנינו ווירדו? חד־משמעית. אבל גם הרבה מעבר. אם לאמלק מבלי לספיילר: המפגש המקרי פותר לנילי ומאיה את בעיית השעמום. ומצד שני, בעיות חדשות וחמורות יותר צצות, ועד מהרה נקלעת שלישיית הילדים למסע רב תהפוכות, המזגזג בין עולמם ה"מציאותי" של בני האנוש ובין עולם השדים והרוחות. הראשון, כידוע, רחוק מלהיות אידיאלי, אבל זה עוד כלום לעומת השני, שהכל בו זר, מוזר וגרוטסקי. זה עולם המתנהל על פי חוקים משל עצמו ומאכלס גווארדיה מרשימה של דמונים אימתניים, דמויות קדמוניות ויצורים מעוררי חלחלה.
קגן. מצליחה לייצר אלגוריה אירונית ומתוחכמת צילום: נעמה גרינבאום
תוך כדי המסע, שנועד למנוע חורבן קולוסלי על ידי שחרור בנו של מלך השדים — הנסיך בז, שנחטף ומוחזק כבן ערובה — נדרשים נילי, מאיה ועמנואל להפגין אומץ, עורמה, פיקחות ותושייה. דרכם מזמנת להם אתגרי קיצון, ובכל פינה אורבות סכנות מהסוג שלידן איום הטילים והכטב"מים מצטמצם לממדים של שיהוק. כמובן שהמסע אינו רק פיזי אלא גם פנימי, ושלושתם עוברים מה שנקרא תהליך: לומדים להפוך תכונות פחות מוצלחות לכלי שימושי, ומבינים את כוחן של חברות ונאמנות. האחיות אפילו מצליחות לחבב קצת יותר אחת את השנייה.
זהו ספרה השני של יהודית קגן. קודמו, "חרשתא", שהתפרסם לפני כשנה, זכה לביקורות אוהדות ועורר דיונים נלהבים ברשתות החברתיות — הישג שאינו מובן מאליו לספר ביכורים, ובפרט ליצירה המשתייכת לתת־הז'אנר הנישתי "פנטזיה יהודית". גם את "שגרירות השדים" בחרה קגן למקם בתחומי אותו ז'אנר: את אופיו הפנטסטי מקנים אלמנטים כמו עולמות מקבילים, כוחות על־טבעיים ויצורים דימיוניים, ואילו השימוש בדמויות ובמוטיבים הלקוחים מהמיתולוגיה היהודית ומסיפורי המקרא מעניק לו את חותמת הכשרות.
למען הסר ספק, ולמרות הרקע הדתי־לאומי של קגן, "שגרירות השדים" בפירוש אינו ספר "דתי" במובן המקובל. בין דפיו לא שתולים מסרים אמוניים, גלויים או סמויים, והוא חף מכל סוג של הטפה. למעשה, בכך שהוא נותן בידי שדים את הכוח להחריב את העולם ובידי ילדים את הכלים להצילו, הספר כמעט חותר תחת המוניטין שיצא לאלוהים כאוטוריטה השלטת הבלעדית. מה גם שכבודו אפילו לא נוכח בסיפור, לא כל שכן נוקף אצבע לעזרת ברואיו כשהם מצויים בסכנה קיומית ממשית.בנוסף לשלושת הגיבורים הצעירים ולמגוון הדמויות הססגוניות מלווה את הספר תפאורה עוצמתית, מוחשית מאוד ומקומית מאוד. תחילה ירושלים — עיר מאובקת הכורעת תחת עומס החום — ובהמשך נופי המדבר המשתרע לדרומה, על מרחביו הצחיחים והחוליים. כשהקרוב והמוכר מתפקד כרקע להתרחשויות פנטסטיות, נוצר פער שרק מיטיב עם הדרמה, ואף צובע אותה בגוון עדין אך אפקטיבי של סיוט. אבל כשזה מגיע לעלילה, שבעיקרה מונעת על ידי ההכרח לשחרר חטוף ויהיה מה, מתקבלת ברגעים מסוימים תחושה של הקבלה שקופה מדי למציאות העכשווית:
"'פעולת חילוץ היא הדבר הנכון היחיד לעשות!'
'אבל פעולת חילוץ יכולה להשתבש ולפגוע בנסיך בז או במחלצים שלו!'".
במקרה של הדברים היוצאים מפיו של יועצו של אשמדאי עם היוודע דבר חטיפת בנו, למשל, בעיית השקיפות גם נושאת טעם רע: "יימח שמם! צריך לפוצץ אותם באגרוף ברזל, לטחון את הראשים שלהם זה בזה!... שייפול זֵיבְלָא רַבָּא מן השמים עליהם ועל בני בניהם! בואו ניכנס באמ־אמא שלהם!"
איור של אופיר שריף מתוך הספר
ברגעים אחרים, לעומת זאת, קגן מצליחה לייצר אלגוריה אירונית ומתוחכמת, כזו שמניחה בידי הקורא חומר מעניין למחשבה: "מושלים, אדונים וגבירות אינם חביבים בדרך כלל גם כאשר הם בני אדם, משום שהם נוטים לחשוב שהם זכו בתפקידם בזכות איזו מעלה גבוהה… אולם הנטייה הזאת מחמירה כאשר מדובר במושלים, אדונים וגבירות שהם שדים, ואז הם בטוחים בעקשנות של יצורים זקנים עד מאוד שמה שהיה הוא שיהיה ושהשמש זורחת להם ממקומות שהשתיקה יפה להם".
ייחודה של קגן ככותבת פנטזיה בא לידי ביטויו המובהק ביותר באופן שבו היא מתעלת היכרות מעמיקה עם המסורת היהודית והשפה הארמית לצרכים נרטיביים: היא מלקטת דמויות, מילים וביטויים, ותוך שהיא משמרת אלמנטים כאלה ואחרים ממשמעותם המקורית, מעצבת אותם מחדש כאוות נפשה. לרוב הדברים מגיעים לידי חוכא ואטלולא של ממש: אשמדאי, למשל, מלך השדים האומניפוטנטי, מוצג כשליט קשיש החרד לכיסאו; אשתו לילית, הידועה כרצחנית ופתיינית, מתוארת כקלפטע עם טעם אופנתי וולגרי; קין הוא כרטיסן מדוכדך ב"רכבת הקללה"; את שועלי שמשון שולפת קגן משדות הפלשתים ורותמת למונית־כרכרה (רק שהם לא סוחבים בעליות); ו"איפכא מסתברא" היא מנהלת משרד שירותית לכאורה, הנוהגת לתייק מכתבים היישר בפח האשפה.
בעוד דמויות נבחרות זוכות לאפיון מאויר בשולי הדף, אחרות, וכמותן ביטויים, שמות ומקומות רבים, משולבים בעלילה כפשוטם, ללא הסבר נלווה. אלו כמו אלו, בבחינת רב הנסתר על הגלוי, טוענים ומעשירים את העלילה ברבדים נוספים. כדי לחשוף אותם ולהפיק מהקריאה את המרב, מומלץ להציץ מדי פעם בוויקיפדיה. האם קוראים צעירים יטרחו לעשות זאת? מותר להמר שלא.
🌻-שגרירות השדים - הולכים לעזאזל -יהודית קגן/איור: אופיר שריף /הוצאה: התחנה - בית הוצאה לאור/ תאריך הוצאה: ינואר 2025 /קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר
תקציר הקיץ השתפר משמעותית אחרי שהאפר התפזר. אבל הוא לא התחיל טוב. בכלל לא. למעשה כשנילי ומאיה נשלחות לירושלים, לבית של הדודה תלמה והדוד נתן, שתיהן מסכימות רק על דבר אחד: זה הולך להיות החופש הגדול הכי גרוע בעולם! מי יכול היה לדמיין שבמגרש בשכונה הן יפגשו את עמנואל, שנראה כמו ילד רגיל לגמרי...