לירון19871
New member
שדים מהעבר מפרים את מנוחתי. חייבת לפרוק.
קודם כל אני חדשה כאן, ומעוניינת להישאר כמה שיותר אנונימית כי הנושאים שאדבר עליהם הם רגישים ולא ניתנים לשיתוף גם בקבוצות פייסבוק הכי סגורות...
אז ככה...
שנת 2007. אני בשירות הסדיר שלי. פוגשת גבר מדהים ביופיו ובנוכחות שלו, אופי קצת שנוי במחלוקת (יודע להיות מלאך ויודע להיות שטן). גדול ממני כמעט בעשור. נופלת ממבט ראשון. מאבדת כושר דיבור ושיפוט כשאני לידו. מסמיקה כשהוא פונה אליי ומרגישה את האדמה רועדת מתחת לרגליי. ממש ככה. לא אהבה ראשונה או משהו, אבל פשוט משהו עוצמתי שנכנסתי אליו חזק מדי. אני אמיצה אז, ללא חוש סכנה. הוא לא שם עליי בכלל בקטע הזה, מתייחס אליי כמו לכל אחת אחרת ביחידה. אני פונה אליו בSMS בשעה מאוחרת בערב ומתוודה שלא מפסיקה לחשוב עליו. הוא מגיע עד הבית שלי עם האוטו, מדבר איתי על כלום, וחוזר לביתו. ומשם מתחיל גיהנום רצוף שבו אני ננעלת על זה שאני רוצה אותו והוא ממש לא בעניין ולא נותן לי להתקרב מספיק... אחר-כך זה מתאזן ולקראת סוף השירות שלי יש בינינו אינטראקציה תקינה, בלי כעס... הוא יודע כמה אני מאוהבת. זה לא אכפת לו. ואני עדיין נמסה כמו חמאה מול המבט שלו ולא מצליחה להסתיר את זה לרגע. נגמר השירות... מאז אנחנו לא נפגשים ולא מדברים פרט לכמה הודעות בשנה הראשונה או השניה מאז השחרור שאני לא מתאפקת ויוצרת קשר ובשיחה האחרונה בינינו ממש כותבת לו "צא לי מהלב. אני לא יכולה לחיות עם זה יותר. אני לא שוכחת אותך" ובולשיט דומה, והוא כותב לי בולשיט אחר סטייל "אף פעם לא רציתי לפגוע בך, הנה קחי בחזרה את הלב שלך, שולח לך אותו"... וזהו. עד כאן המציאות.
שנת 2016.
הכל קרה לי מאז. נישואים בלי אהבה בגיל צעיר רק כדי לחנוק איכשהו את הסיפור ההוא בתוכי. גירושין אחרי ארבעה חודשים כי האהבה האמיתית בסופו של דבר הגיעה. מערכת יחסים קשה, ארוכה ומאתגרת שמובילה קודם לילדים ורק אחר-כך לחתונה שניה, בגיל 25, ממקום שלם ואמיתי. זוגיות פורחת. ילדים מתוקים. והנה, ככה בקצרה הגעתי עד היום: שונה לגמרי. יפה יותר. מטופחת יותר. רזה הרבה יותר. בעלת עסק. אימא לשלושה. נשואה באושר. אוהבת את בעלי ואפילו מאוהבת בו, כי הוא דואג מדי פעם להזין את הצורך שלי באקשן, בכיבוש, בלהשיג דברים שלא ניתנים להשגה.
ואז, בוקר אחד, מתעוררת בבהלה.
חלום ארור שהתגנב לשינה שלי, חשף בפניי את אותה הדמות מהעבר הרחוק.
חד, אמיתי, מוחשי. דומה לעצמו. בדיוק כמו שהוא. גבוה, מרשים...
בחלום הזה, רק ישבתי לידו, חיבקתי אותו ורק ביקשתי שלא יילך.
מועקה מוזרה לא עזבה אותי מאותו רגע. וזה לא נגמר שם. החלומות רק התחילו. ממש פעם בכל כמה ימים, הוא צץ שם, הכי מוחשי והכי ברור שיש, וכל פעם אני מתעוררת עצובה. הילדה הקטנה שנותרה שם, בשנת 2007, מתעוררת בתוכי, בוכה ורוצה את הצעצוע שלא קיבלה.
ואני? מסתובבת עם חשק שייתקל בי במקרה, איפשהו. משהו שהגורל מנע במשך כל השנים האלה למרות שאנחנו גרים בערים סמוכות והסבירות שניפגש היא די גבוהה. שרק יראה אותי, שיראה למה הפכתי להיות, שיראה מה הוא הפסיד. כמובן שהצצתי בפייסבוק שלו. הוא אף פעם לא רצה להיות חבר שלי בפייסבוק. הוא מאורס עכשיו, פעם ראשונה אחרי כל השנים האלה. הוא התגבר נורא. שיערות לבנות בכל פינה בראש. אבל עדיין יפה ומרשים. ואז אני יוצאת מהפייסבוק ומקללת את עצמי על זה שאני בכלל מריצה את השם הזה בחיפוש. ואז שוב חוזרים החלומות.
אני כמעט יכולה להישבע, שאם הוא היה שוכב איתי וזורק אותי, או שהיינו מתחילים מערכת יחסים והיא הייתה נגמרת, או שפשוט הייתה שם איזושהי היענות אפילו לרגע - כבר לא הייתי זוכרת מי זה בכלל.
אבל הוא לא.
אני זוכרת טוב מאוד.
החלומות האלה שפתאום החזירו את הדמות שלו למחשבות שלי, שהופיעו בלי כל אזהרה פתאום אחרי שנים ומפריעים לי להתרכז, מזכירים לי אותו.
מה עושים עם החלומות? לא רוצה אותם. לא רוצה לזכור אותו בכלל. יש לי חיים שלמים משלי, ולא, לא חסר כלום בזוגיות שלי. לא רגש, לא אקשן, לא אתגרים ולא אהבה ובטח לא תשוקה. דו צדדי. הכל טוב.
מה עושים כדי למחוק אותו גם מהתת מודע, כי משם הרי באים החלומות?
קודם כל אני חדשה כאן, ומעוניינת להישאר כמה שיותר אנונימית כי הנושאים שאדבר עליהם הם רגישים ולא ניתנים לשיתוף גם בקבוצות פייסבוק הכי סגורות...
אז ככה...
שנת 2007. אני בשירות הסדיר שלי. פוגשת גבר מדהים ביופיו ובנוכחות שלו, אופי קצת שנוי במחלוקת (יודע להיות מלאך ויודע להיות שטן). גדול ממני כמעט בעשור. נופלת ממבט ראשון. מאבדת כושר דיבור ושיפוט כשאני לידו. מסמיקה כשהוא פונה אליי ומרגישה את האדמה רועדת מתחת לרגליי. ממש ככה. לא אהבה ראשונה או משהו, אבל פשוט משהו עוצמתי שנכנסתי אליו חזק מדי. אני אמיצה אז, ללא חוש סכנה. הוא לא שם עליי בכלל בקטע הזה, מתייחס אליי כמו לכל אחת אחרת ביחידה. אני פונה אליו בSMS בשעה מאוחרת בערב ומתוודה שלא מפסיקה לחשוב עליו. הוא מגיע עד הבית שלי עם האוטו, מדבר איתי על כלום, וחוזר לביתו. ומשם מתחיל גיהנום רצוף שבו אני ננעלת על זה שאני רוצה אותו והוא ממש לא בעניין ולא נותן לי להתקרב מספיק... אחר-כך זה מתאזן ולקראת סוף השירות שלי יש בינינו אינטראקציה תקינה, בלי כעס... הוא יודע כמה אני מאוהבת. זה לא אכפת לו. ואני עדיין נמסה כמו חמאה מול המבט שלו ולא מצליחה להסתיר את זה לרגע. נגמר השירות... מאז אנחנו לא נפגשים ולא מדברים פרט לכמה הודעות בשנה הראשונה או השניה מאז השחרור שאני לא מתאפקת ויוצרת קשר ובשיחה האחרונה בינינו ממש כותבת לו "צא לי מהלב. אני לא יכולה לחיות עם זה יותר. אני לא שוכחת אותך" ובולשיט דומה, והוא כותב לי בולשיט אחר סטייל "אף פעם לא רציתי לפגוע בך, הנה קחי בחזרה את הלב שלך, שולח לך אותו"... וזהו. עד כאן המציאות.
שנת 2016.
הכל קרה לי מאז. נישואים בלי אהבה בגיל צעיר רק כדי לחנוק איכשהו את הסיפור ההוא בתוכי. גירושין אחרי ארבעה חודשים כי האהבה האמיתית בסופו של דבר הגיעה. מערכת יחסים קשה, ארוכה ומאתגרת שמובילה קודם לילדים ורק אחר-כך לחתונה שניה, בגיל 25, ממקום שלם ואמיתי. זוגיות פורחת. ילדים מתוקים. והנה, ככה בקצרה הגעתי עד היום: שונה לגמרי. יפה יותר. מטופחת יותר. רזה הרבה יותר. בעלת עסק. אימא לשלושה. נשואה באושר. אוהבת את בעלי ואפילו מאוהבת בו, כי הוא דואג מדי פעם להזין את הצורך שלי באקשן, בכיבוש, בלהשיג דברים שלא ניתנים להשגה.
ואז, בוקר אחד, מתעוררת בבהלה.
חלום ארור שהתגנב לשינה שלי, חשף בפניי את אותה הדמות מהעבר הרחוק.
חד, אמיתי, מוחשי. דומה לעצמו. בדיוק כמו שהוא. גבוה, מרשים...
בחלום הזה, רק ישבתי לידו, חיבקתי אותו ורק ביקשתי שלא יילך.
מועקה מוזרה לא עזבה אותי מאותו רגע. וזה לא נגמר שם. החלומות רק התחילו. ממש פעם בכל כמה ימים, הוא צץ שם, הכי מוחשי והכי ברור שיש, וכל פעם אני מתעוררת עצובה. הילדה הקטנה שנותרה שם, בשנת 2007, מתעוררת בתוכי, בוכה ורוצה את הצעצוע שלא קיבלה.
ואני? מסתובבת עם חשק שייתקל בי במקרה, איפשהו. משהו שהגורל מנע במשך כל השנים האלה למרות שאנחנו גרים בערים סמוכות והסבירות שניפגש היא די גבוהה. שרק יראה אותי, שיראה למה הפכתי להיות, שיראה מה הוא הפסיד. כמובן שהצצתי בפייסבוק שלו. הוא אף פעם לא רצה להיות חבר שלי בפייסבוק. הוא מאורס עכשיו, פעם ראשונה אחרי כל השנים האלה. הוא התגבר נורא. שיערות לבנות בכל פינה בראש. אבל עדיין יפה ומרשים. ואז אני יוצאת מהפייסבוק ומקללת את עצמי על זה שאני בכלל מריצה את השם הזה בחיפוש. ואז שוב חוזרים החלומות.
אני כמעט יכולה להישבע, שאם הוא היה שוכב איתי וזורק אותי, או שהיינו מתחילים מערכת יחסים והיא הייתה נגמרת, או שפשוט הייתה שם איזושהי היענות אפילו לרגע - כבר לא הייתי זוכרת מי זה בכלל.
אבל הוא לא.
אני זוכרת טוב מאוד.
החלומות האלה שפתאום החזירו את הדמות שלו למחשבות שלי, שהופיעו בלי כל אזהרה פתאום אחרי שנים ומפריעים לי להתרכז, מזכירים לי אותו.
מה עושים עם החלומות? לא רוצה אותם. לא רוצה לזכור אותו בכלל. יש לי חיים שלמים משלי, ולא, לא חסר כלום בזוגיות שלי. לא רגש, לא אקשן, לא אתגרים ולא אהבה ובטח לא תשוקה. דו צדדי. הכל טוב.
מה עושים כדי למחוק אותו גם מהתת מודע, כי משם הרי באים החלומות?