באדיבות ספריית הילדים והנוער של ספריית אוניברסיטת חיפה
שהם סמיט כותבת על "ספרות שואה" ועל איך מתווכחים שואה לילדים, וממליצה על ספרים שיצאו לאור עד 2016:תשעה "ספרי שואה" שלא יהלכו איימים על טפכם (רשימה מ-2016 - מאז נוספו לא מעט ספרים מצויינים)
לרגל יום השואה נהגו להציג בספריית "בית החינוך" הקיבוצי שבו לא רק למדנו אלא גם התחנכנו "תערוכת ספרי השואה". ספרים אלו, יהודיים למראה, הוצבו על שני שולחנות שחוברו וכוסו בבריסטול שחור, ושם בדממה, שאותה נדרשנו לכבד כפל-כפליים (פעם למען הספרייה ופעם למען הנספים) המתינו לנו הספרים. את מקצת השמות הכרנו משנים קודמות ("מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" היה הבלתי-נשכח שבהם), ובתוכם - וגם זאת ידענו משנים קודמות - נסתתרו הזוועות; זוועות-מעובדות-לילדים, שאותן הומלץ לנו לשאול ולקרוא, וזוועות בלתי-מעובדות (ק.צטניק) לעלעול בלבד.
לשואה היה הרבה מה להציע לילדה שהייתי: עלילות מסמרות שיער, עצבות אין קץ, זוועות. הסתערתי על הסוגה. ביקרתי בתערוכה מדי הפסקה. כאחוזת בולמוס בלעתי הרפתקאות-גטאות. ולא חדלתי, גם משנסתיימה התערוכה והוחלפה, כעבור שבוע, בתערוכת "ספרי מלחמות ישראל" (הפעם על מצע בריסטולים בצבעי הדגל). עד מהרה גם תערוכה זו הוסרה, ואני, שנרמזתי על ידי הספרנית לתעל את קריאתי לאפיקים פחות מורבידיים, נותרתי עם התהייה: אם כל כך חשוב למורינו שנקרא ספרים על השואה (ועל המלחמות) מדוע בעצם אין קוראים בספרים הללו לאורך כל השנה? למה מבודדים אותם בגטו נושאי ותקופתי?
"ספרות שואה" – הגדרה שהוצמחה במסדרונותיהם הצרים של המוסדות הלאומיים, נקצרה ברינה מורתית, ובה פוטמו דורות של תלמידים, על פי רוב בסמוך ליום שהועידה המדינה לזיכרון השואה. "סיפורי השואה" (בדומה ל"סיפורי התנ"ך") שמשו לתכליות "חינוכיות" שונות, ובהן לחיזוק הזהות היהודית, לחיזוק הקשר עם הגולה ( מילה שדי היה בה כדי להרחיק אותנו, הילידים) יצירת הזדהות עם "הקרבנות", כפי שכונו שורדי השואה ו- גם - הקניית ידע היסטורי ומושגי-יסוד בנושא. תכליות מגייסות אלה הן שהביאו לכך שהיצירות שנלמדו במסגרת "יום השואה" (בבית הספר היסודי) או נכללו ב"חטיבת לימודי השואה" (בתיכון) לא בהכרח עמדו בקריטריונים ספרותיים, וגם אלו שעמדו – או אף הצטיינו – לא זכו ( על פי רוב) להיבחן ולהיות מוערכות כיצירות אמנות. עם השנים קופלה מטריית העל של "ספרות השואה" ויצירות טובות בכל קנה מידה, כגון סיפורים משל אהרון אפלפלד ואידה פינק, נלמדים ומנותחים במסגרת הראויה להם – הסיפור הקצר.
מאיזה גיל ראוי לחשוף ילדים לספרות שואה? לטעמי, בוודאי לא לפני שהם עצמם מעלים את הנושא או נחשפים אליו (ובארץ קשה שלא להיחשף...) וגם אז בזהירות , ובהתאם לאופיו ולמצבו הרגשי של כל ילד וילד.
ולמה בכלל צריך את זה? גם לשאלה זו אין תשובה נחרצת, והתשובות השונות תלויות גיל.
( תשובה אחת: הזדהות עם קורבנות השואה עשויה להניב, בתיווך הולם, הזדהות עם קורבנות עכשווים של עוולות, סלידה והירתעות מאלימות וגזענות, מודעות לגזען שבקרבנו ).
והנה - בקיצור נמרץ - על תשעה ספרים יפים, אנושיים, מרגשים ומעוררי השראה ואהבת אדם שניתן לקרוא בביטחה - ביום השואה ובימים האחרים.
לקטנטנים
פתחו את השער / קדיה מולודובסקי (הקיבוץ המאוחד)
דרך עקיפה לדבר בשואה. שיריה הקלאסיים של קדיה מולודובקי המתארים ילדות וורשאית, "בטרם יבוא הסער הגדול אשר החריב את בית ישראל בפולין" (כפי שכתב באחרית הדבר יעקב פיכמן). לקרוא, להזדהות, ולשתול בנפש הרכה את זיכרון וניגון העולם שהיה.
לילדי הכתות הנמוכות ( ורצוי בתיווך הורי):
קלידוסקופ / חוה ניסימוב/ איורים : כנרת גילדר/ טל-מאי
המשוררת חוה ניסימוב מספרת בעדינות, באיפוק, ולא בלי פיוט, את סיפור ילדותה, הצלתה, והמפגש המחודש והמורכב עם אמה שממנה נאלצה להיפרד כדי לחיות במסתור.
אוטו-אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע/ טומי אונגרר/ מגרמנית: מיכאל דק/ צלטנר
הרחקת עדות ושימוש באמצעות דובון צעצוע של ילד יהודי המתגלגל לידיו של חייל אפרו-, אמריקני, וכך מנכיח גם טרגדיות של קבוצות אחרות שחוו וחוות גזענות.
המחבוא/ לואיק דוויליה, מארק ליזנו, גרג סלסדו/ מצרפתית: ניר רצ'קובסקי/ כנרת
סיפור קומיקס עשוי לעילא ולעילא. סבתא מספרת לנכדתה את סיפור ילדותה והצלתה. עדין ועם זאת ריאליסטי ואקספרסיבי. אזהרה: מקצת הפריימים עשויים לעכור שלוות ילדים רגישים.
לגדולים יותר :
האי ברחוב הציפורים/ אורי אורלב/ כתר
סיפור הרפתקאות נפלא ודמיוני על ילד השורד לבדו כרובינזון קרוזו בגטו הנטוש.
יצירת מופת של סופר מחונן.
שני רעים יצאו לדרך/ ימימה טשרניביץ' ומירה לובה/ הוצאת ברונפמן
ספר שריגש אותי עד מאוד בילדות, וגם בקריאהה חוזרת, ועל אף מגבלותיו. כיום סגנונו מצטייר כמיושן, פלמחניקי, ועם זאת, הסיפור על התיידדותם של צבר וניצול שואה מפתיע בחתרנותו, ובגישתו הבקורתי כלפי הצבר הארי. ואולי אין זה מפתיע כשאחת כותבות היא סופרת ילדים יהודית-אוסטרית שבחרה להוסיף לחיות במולדתה ובשפת מולדתה.
אני לא גנב/ תמי שם טוב/ כנרת
אף הוא סיפור שואה עקיף. דרך סיפורו של ילד (בדיוני) בבית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק, נחשף הקורא לאיש החינוך הנדיר ופורץ הדרך. כתיבה קומוניקטיבית וסוחפת.
ואיך קוראים לך עכשיו/ תמי שם טוב/ דביר
ספורה האמיתי של נילי גורן, מלוה במכתבים מצויירים שכתב וצייר לה אביה. מסמך ייחודי.
לבני 14 ומעלה:
אנה פרנק / יומן- הנוסח המלא / מהולנדית: קרלה פרלשטיין/ דביר
פרנק, כבר בגיל חמש-עשרה, היא כותבת מחוננת, דקת הבחנה, בעלת הומור דק ובעיקר - אישיות! - את היומן כדאי "למכור" לנעריכם/נערותיכם כרומן התבגרות של נערה מודרנית ומרדנית. (וכמורה נבוכים-נבוכות המציע לקוראו הצעיר תיאור פלסטי מרשים ומדוקדק של איבר המין הנשי).
