שואה ואמונה- ל-guy6666 ולמתעניינים
שלום רב לאוהבי תורתך. כשאנו ניגשים לנסות (ואסור לשכוח שתמיד זהו רק ניסיון להסביר כי לא לנו לדעת מה הסיבות שד' פועל משהו בעולם ולמה דווקא בדרך מסויימת) להסביר מעשי ד', ובמיוחד סוד כה גדול ונורא כמו שואת אירופה, חייבים ומוכרחים לזכור שמדובר בסוד! ואנו לא נכנסים בסודותיו של הקב"ה! יש דברים ומהלכים בהשגחה האלוקית שלא ניתנים להסבר שכלי, ואנו לא יודעים את הסיבה האמיתית שלהם ואנו גם לא תמיד חייבים לדעת. רק ברגע שמבינים ומפנימים שתי אבני יסוד אלה- שזהו אך ניסיון להסביר ושהעניין עצמו הוא סוד אלוקי גדול, ניתן לגשת לניסיון עצמו. רבינו הרב צבי יהודה, תמיד היה מזכיר בעניין שבאותה תקופה, בהפרש של שלוש שנים בלבד ארעו לעם ישראל שתי מאורעות ענקיים במהלך החיים ההיסטורי שלו. האחד נורא ואיום- החורבן הגדול ביותר מאז חורבן בית המקדש- השואה. ומצד שני- התקומה הגדולה ביותר במשך אותה תקופה- הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י. שני הדברים הללו- החורבן והתקומה הם לא מקריים בהשתלשלותם ולא בתיזמונם. שני המאורעות הללו קשורים זה בזה ודווקא מתוך החורבן, מתוך ההרס והמוות, מתוך תאי הגזים והמשרפות, מתוך כך באה התקומה- חזרת שלטון ישראל על ארצם, קיבוץ גלויות, חידוש הממלכתיות הישראלית, הקמת מדינה עצמאית וריבונית עם צבא, כלכלה, חקלאות, מדע ושאר סממני משיח בן יוסף שלא היו קיימים בגלות ועקב חיסרונן הגוף הלאומי נעלם, כמעט ומת, העצמות התפזרו והתייבשו, ורק הרוח נשארה, כשהיא מתרוממת מעלה מעלה, הרחק מכל סממן של חומריות, מכל ארציות שהיא, הרחק מהאידיאל של ישראל בעולם, מאידיאל בית המקדש של חיבור בין שמיים לארץ, של חומר ורוח, של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בעת כל פקידה אלוקית, של יציאה מן הגלות וחזרה לארץ חיינו, ארץ הגאולה, המקום היחיד שממנו אנו מתמלאים חיוניות ומסוגלים לרפא לא רק את עצמנו, אלא לבשם את העולם כולו, לתקן את העולם כולו במלכות שד-י, להביא גאולה עולמית, המקום היחיד שבו אנו נקראים אומה, ושרק ממנו יכולים אנו להוות "אור לגויים", ודווקא בתור אומה, ישנם חלקים בעם שלא רוצים לצאת מן הגלות, "סרבני גאולה". זה התחיל ביציאת מצרים- "ויאחזו בארץ גשן", ולאחר מכן בחטא המרגלים של מאיסת ארץ חמדה והוצאת דיבת הארץ רעה, לאחר מכן בגאולה השנייה, שעלו רק הנחותים והפחותים בישראל, פושעים למיניהם, מתבוללים, עניים וחולים, כשכל החכמים, העשירים והמעולים שבישראל נשארו בבבל ולא נענו לקריאת הנביאים האחרונים לעלות כי עת פקידה היא, ועל כך גם מפורסמים דברי החבר בכוזרי:"מצאת מקום חרפתי מלך כוזר!", אין לי תשובה למה הם לא עלו, למה הם סירבו להביא גאולה, לבנות את בית המקדש, אני מתבייש, ואין לי תשובה. וכך, גם בגאולה השלישית הייתה הידבקות, היאחזות, בכח, בגלות. חטא המרגלים חוזר כל פעם מחדש, בכל עת פקידה. "ויאחזו בארץ גשן", ויאחזו בארץ טומאת העמים, בגלות אירופה. אנשים נהנו מהגלות לפני השואה, היה להם טוב באירופה, הם קיבלו זכויות, שיוויון, החלו לשגשג יותר ויותר כלכלית, חברתית, פוליטית ובכל תחום שבו נגעו הם הצליחו. ולעומת זה לא קרצה להם קריאת נציגי היישוב ורבנים גדולים מסויימים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ, כי הארץ הייתה "ארץ בלתי נושבת", מדבר, ללא פרנסה, ללא אמצעי קיום ומחייה, מלאת מחללות וסכנות ואוייבים מכל כיוון אפשרי, הן מצד השכן הערבי העויין והן מצד השלטונות התורכיים והבריטים לאחר מכן. כמו כן, מרכז התורה- מרכז החיים של העולם היהודי היה באירופה, כל הישיבות, כל גדולי ישראל, כל תלמידי החכמים, כל בחורי הישיבות, הכל היה שם, ואליו בארץ- שממה פיסית ורוחנית. מעט ישיבות, הלימוד קשה, הקיום, הפרנסה, החיים, לא פשוט בכלל. אבל "עצתו- היא תקום", כשהקב"ה מחליט לפקוד את בניו ולהביא להם גאולה, הוא עושה זאת. כי הגיע העת והקיץ הקץ. ועל מנת לנתק את היהדות מן הגלות, היה צורך בניתוק מן השורש, ניתוק מוחלט. וכך, הקב"ה מבצע ניתוח, ניתוח קשה וכואב. אך כמו כל ניתוח, גם ניתוח זה מטרתו הייתה להוציא את המחלה ולהבריא את החולה. הגלות היא מחלה. רבי יהודה הלוי אומר שבגלות אנו לא נקראים עם, או לכל היותר אנו עם גוסס, עם חולה שצריך טיפול מהיר, אך הוא גוסס אלפיים שנים, והוא כבר מתרגל למחלה, הוא לא מרגיש בה אפילו, כבר טוב לו איתה, הוא אפילו לא מודע שהוא חולה, הוא כבר הספיק לשכוח. הנביא יחזקאל מתאר את הגלות כבית קברות ענק, שבתוכו עם ישראל הוא בגדר עצמות מפוזרות ויבשות מאוד מאוד. אבל הקב"ה הוא "מחייה המתים" ו"מקבץ נידחים". הנביא אומר שהגלות היא חילול ד', כשעם ישראל נמצא מחוץ לארצו, בין הגויים, זהו חילול ד' היותר גדול שיכול להיות, והקב"ה מחזיר אותם אל אדמתם למען קידוש שמו הגדול. הקב"ה מרפא את המחלה, וכל ניתוח הוא כואב, ואחריו יש עוד תקופת הבארה והתאוששות, והכאבים גם יכולים להימשך שנות דור, אך המחלה כבר איננה. החולה כבר לא חולה, אולי הוא כואב ועדיין סובל, אך הוא לא חולה יותר, הוא כבר לא גוסס, הוא לא עומד למות, הוא קם לתחייה, הוא מביא. למסתכל מבחוץ על ניתוח, זה נראה אלים, כוחני, וכואב- המנתח חותך בסכינים את החולה, חותך לו אברים, עושה לו כל מיני דברים לו נעימים. אך כשמסתכלים מקרוב מבינים שהופא מציל את החולה. כשאמא קוראת לילדה הקטן לחזור מהטיול ביער כי כבר מחשיך ועוד מעט זה יהיה מסוכן לילד קטן להישאר לבדו ביער, והוא מסרב, אז היא מושכת אותו בכח הביתה, הוא בוכה וצועק, בדרך גם נשרט מהעצים, נפצע ומדמם, אך הוא כבר בבית, הוא יצא מהסכנה, הוא בטוח עכשיו. השואה האיומה הייתה ניתוק אלוקי של ניתוק ישראל מן הגלות ומן הגלותיות שנטבעה בהם במהלך אלפיים שנות ריחוק מהבית, מארץ החיים, ממקור החיים והטבע שלהם, השואה הייתה חיסול הגלות והתחלת הגאולה. שני מהלכים אלו לא ניתן להפריד ביניהם אלא הם קשורים ומקושרים אחד בשני כחלק ממהלך אלוקי לגאולת ישראל. ומתוך חיסול הגלות, לאחר שלוש שנים, כשמרכז התורה עבר לא"י, כשכל לב חיי התרבות והזהות העצמית של יהודי אירופה עבר לארץ ישראל, וכשהתקבצו מן הגלויות שישים ריבוא מישראל בארץ ישראל, כמאמר חז"ל:"נקטינן אין אוכלוסא בבבל, תנא אין אוכלוסא פחות משישים ריבוא", ועל זה מסביר מרן הרב קוק שלאומיות ישראל, כלל ישראל, לזה יש שתי תנאים- כלל ישראל יכול להיות רק בא"י ולא בשום מקום אחר, שרק בא"י ישראל נקראים אומה, וגם בא"י חייבים להיות לפחות שש מאות אלף איש. וזה במהלך כל ההיסטוריה שלנו, החל מיציאת מצרים, עד הקמת המדינה, שהיא המשך המהלך הקודם של חיסול הגלות, שבעת הכרזת המדינה היו בארץ שישים ריבוא דווקא. עם ישראל חזר לארצו, חזר לשלוט מבחינה מדינית בארצו, חידש את הממלכתיות הישראלית, חידש את המערכות הממלכתיות, חידש את הצד החומרי שבו והחל לצעוד אל עבר קיום ייעודו כ"ממכלת כהנים וגוי קדוש", מתוך הוחרבן וההרס של השואה, עם ישראל קם לתחייה במדינתו. ולסיום, ראוי להביא את דברי הנבואה של מרן הרב ב"מאמרי הראי"ה", על הקשר בין השואה לגאולה (וכאן צריך לזכור שהרב נפטר שש שנים לפני שהחלה השואה): "אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, באים אוייבי ישראל ותוקעים באוזנינו לגאולה, הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגלות, שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח, עמלק, פיטלורה, היטלר וכו', מעוררים לגאולה. ומי שלא רצה לשמוע כי אוזניו נאטמו, הוא ישמע, בעל כורחו ישמע." ולצערנו, בעוונותינו הרבים, לא נשמעו אז לקול הרב, לא שמעו בקולו, לא הבינו אותו... צבי יהודה.
שלום רב לאוהבי תורתך. כשאנו ניגשים לנסות (ואסור לשכוח שתמיד זהו רק ניסיון להסביר כי לא לנו לדעת מה הסיבות שד' פועל משהו בעולם ולמה דווקא בדרך מסויימת) להסביר מעשי ד', ובמיוחד סוד כה גדול ונורא כמו שואת אירופה, חייבים ומוכרחים לזכור שמדובר בסוד! ואנו לא נכנסים בסודותיו של הקב"ה! יש דברים ומהלכים בהשגחה האלוקית שלא ניתנים להסבר שכלי, ואנו לא יודעים את הסיבה האמיתית שלהם ואנו גם לא תמיד חייבים לדעת. רק ברגע שמבינים ומפנימים שתי אבני יסוד אלה- שזהו אך ניסיון להסביר ושהעניין עצמו הוא סוד אלוקי גדול, ניתן לגשת לניסיון עצמו. רבינו הרב צבי יהודה, תמיד היה מזכיר בעניין שבאותה תקופה, בהפרש של שלוש שנים בלבד ארעו לעם ישראל שתי מאורעות ענקיים במהלך החיים ההיסטורי שלו. האחד נורא ואיום- החורבן הגדול ביותר מאז חורבן בית המקדש- השואה. ומצד שני- התקומה הגדולה ביותר במשך אותה תקופה- הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י. שני הדברים הללו- החורבן והתקומה הם לא מקריים בהשתלשלותם ולא בתיזמונם. שני המאורעות הללו קשורים זה בזה ודווקא מתוך החורבן, מתוך ההרס והמוות, מתוך תאי הגזים והמשרפות, מתוך כך באה התקומה- חזרת שלטון ישראל על ארצם, קיבוץ גלויות, חידוש הממלכתיות הישראלית, הקמת מדינה עצמאית וריבונית עם צבא, כלכלה, חקלאות, מדע ושאר סממני משיח בן יוסף שלא היו קיימים בגלות ועקב חיסרונן הגוף הלאומי נעלם, כמעט ומת, העצמות התפזרו והתייבשו, ורק הרוח נשארה, כשהיא מתרוממת מעלה מעלה, הרחק מכל סממן של חומריות, מכל ארציות שהיא, הרחק מהאידיאל של ישראל בעולם, מאידיאל בית המקדש של חיבור בין שמיים לארץ, של חומר ורוח, של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בעת כל פקידה אלוקית, של יציאה מן הגלות וחזרה לארץ חיינו, ארץ הגאולה, המקום היחיד שממנו אנו מתמלאים חיוניות ומסוגלים לרפא לא רק את עצמנו, אלא לבשם את העולם כולו, לתקן את העולם כולו במלכות שד-י, להביא גאולה עולמית, המקום היחיד שבו אנו נקראים אומה, ושרק ממנו יכולים אנו להוות "אור לגויים", ודווקא בתור אומה, ישנם חלקים בעם שלא רוצים לצאת מן הגלות, "סרבני גאולה". זה התחיל ביציאת מצרים- "ויאחזו בארץ גשן", ולאחר מכן בחטא המרגלים של מאיסת ארץ חמדה והוצאת דיבת הארץ רעה, לאחר מכן בגאולה השנייה, שעלו רק הנחותים והפחותים בישראל, פושעים למיניהם, מתבוללים, עניים וחולים, כשכל החכמים, העשירים והמעולים שבישראל נשארו בבבל ולא נענו לקריאת הנביאים האחרונים לעלות כי עת פקידה היא, ועל כך גם מפורסמים דברי החבר בכוזרי:"מצאת מקום חרפתי מלך כוזר!", אין לי תשובה למה הם לא עלו, למה הם סירבו להביא גאולה, לבנות את בית המקדש, אני מתבייש, ואין לי תשובה. וכך, גם בגאולה השלישית הייתה הידבקות, היאחזות, בכח, בגלות. חטא המרגלים חוזר כל פעם מחדש, בכל עת פקידה. "ויאחזו בארץ גשן", ויאחזו בארץ טומאת העמים, בגלות אירופה. אנשים נהנו מהגלות לפני השואה, היה להם טוב באירופה, הם קיבלו זכויות, שיוויון, החלו לשגשג יותר ויותר כלכלית, חברתית, פוליטית ובכל תחום שבו נגעו הם הצליחו. ולעומת זה לא קרצה להם קריאת נציגי היישוב ורבנים גדולים מסויימים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ, כי הארץ הייתה "ארץ בלתי נושבת", מדבר, ללא פרנסה, ללא אמצעי קיום ומחייה, מלאת מחללות וסכנות ואוייבים מכל כיוון אפשרי, הן מצד השכן הערבי העויין והן מצד השלטונות התורכיים והבריטים לאחר מכן. כמו כן, מרכז התורה- מרכז החיים של העולם היהודי היה באירופה, כל הישיבות, כל גדולי ישראל, כל תלמידי החכמים, כל בחורי הישיבות, הכל היה שם, ואליו בארץ- שממה פיסית ורוחנית. מעט ישיבות, הלימוד קשה, הקיום, הפרנסה, החיים, לא פשוט בכלל. אבל "עצתו- היא תקום", כשהקב"ה מחליט לפקוד את בניו ולהביא להם גאולה, הוא עושה זאת. כי הגיע העת והקיץ הקץ. ועל מנת לנתק את היהדות מן הגלות, היה צורך בניתוק מן השורש, ניתוק מוחלט. וכך, הקב"ה מבצע ניתוח, ניתוח קשה וכואב. אך כמו כל ניתוח, גם ניתוח זה מטרתו הייתה להוציא את המחלה ולהבריא את החולה. הגלות היא מחלה. רבי יהודה הלוי אומר שבגלות אנו לא נקראים עם, או לכל היותר אנו עם גוסס, עם חולה שצריך טיפול מהיר, אך הוא גוסס אלפיים שנים, והוא כבר מתרגל למחלה, הוא לא מרגיש בה אפילו, כבר טוב לו איתה, הוא אפילו לא מודע שהוא חולה, הוא כבר הספיק לשכוח. הנביא יחזקאל מתאר את הגלות כבית קברות ענק, שבתוכו עם ישראל הוא בגדר עצמות מפוזרות ויבשות מאוד מאוד. אבל הקב"ה הוא "מחייה המתים" ו"מקבץ נידחים". הנביא אומר שהגלות היא חילול ד', כשעם ישראל נמצא מחוץ לארצו, בין הגויים, זהו חילול ד' היותר גדול שיכול להיות, והקב"ה מחזיר אותם אל אדמתם למען קידוש שמו הגדול. הקב"ה מרפא את המחלה, וכל ניתוח הוא כואב, ואחריו יש עוד תקופת הבארה והתאוששות, והכאבים גם יכולים להימשך שנות דור, אך המחלה כבר איננה. החולה כבר לא חולה, אולי הוא כואב ועדיין סובל, אך הוא לא חולה יותר, הוא כבר לא גוסס, הוא לא עומד למות, הוא קם לתחייה, הוא מביא. למסתכל מבחוץ על ניתוח, זה נראה אלים, כוחני, וכואב- המנתח חותך בסכינים את החולה, חותך לו אברים, עושה לו כל מיני דברים לו נעימים. אך כשמסתכלים מקרוב מבינים שהופא מציל את החולה. כשאמא קוראת לילדה הקטן לחזור מהטיול ביער כי כבר מחשיך ועוד מעט זה יהיה מסוכן לילד קטן להישאר לבדו ביער, והוא מסרב, אז היא מושכת אותו בכח הביתה, הוא בוכה וצועק, בדרך גם נשרט מהעצים, נפצע ומדמם, אך הוא כבר בבית, הוא יצא מהסכנה, הוא בטוח עכשיו. השואה האיומה הייתה ניתוק אלוקי של ניתוק ישראל מן הגלות ומן הגלותיות שנטבעה בהם במהלך אלפיים שנות ריחוק מהבית, מארץ החיים, ממקור החיים והטבע שלהם, השואה הייתה חיסול הגלות והתחלת הגאולה. שני מהלכים אלו לא ניתן להפריד ביניהם אלא הם קשורים ומקושרים אחד בשני כחלק ממהלך אלוקי לגאולת ישראל. ומתוך חיסול הגלות, לאחר שלוש שנים, כשמרכז התורה עבר לא"י, כשכל לב חיי התרבות והזהות העצמית של יהודי אירופה עבר לארץ ישראל, וכשהתקבצו מן הגלויות שישים ריבוא מישראל בארץ ישראל, כמאמר חז"ל:"נקטינן אין אוכלוסא בבבל, תנא אין אוכלוסא פחות משישים ריבוא", ועל זה מסביר מרן הרב קוק שלאומיות ישראל, כלל ישראל, לזה יש שתי תנאים- כלל ישראל יכול להיות רק בא"י ולא בשום מקום אחר, שרק בא"י ישראל נקראים אומה, וגם בא"י חייבים להיות לפחות שש מאות אלף איש. וזה במהלך כל ההיסטוריה שלנו, החל מיציאת מצרים, עד הקמת המדינה, שהיא המשך המהלך הקודם של חיסול הגלות, שבעת הכרזת המדינה היו בארץ שישים ריבוא דווקא. עם ישראל חזר לארצו, חזר לשלוט מבחינה מדינית בארצו, חידש את הממלכתיות הישראלית, חידש את המערכות הממלכתיות, חידש את הצד החומרי שבו והחל לצעוד אל עבר קיום ייעודו כ"ממכלת כהנים וגוי קדוש", מתוך הוחרבן וההרס של השואה, עם ישראל קם לתחייה במדינתו. ולסיום, ראוי להביא את דברי הנבואה של מרן הרב ב"מאמרי הראי"ה", על הקשר בין השואה לגאולה (וכאן צריך לזכור שהרב נפטר שש שנים לפני שהחלה השואה): "אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, באים אוייבי ישראל ותוקעים באוזנינו לגאולה, הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגלות, שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח, עמלק, פיטלורה, היטלר וכו', מעוררים לגאולה. ומי שלא רצה לשמוע כי אוזניו נאטמו, הוא ישמע, בעל כורחו ישמע." ולצערנו, בעוונותינו הרבים, לא נשמעו אז לקול הרב, לא שמעו בקולו, לא הבינו אותו... צבי יהודה.