שואה פרטית שלי

[kiki55]

שואה פרטית שלי

כל חיי אמא סיפרה לי על אחיה, ואימא, שניספו בשואה ראתי אותה בוכה עליהם ולא הבנתי כיצד אפשר כל כך הרבה לבכות, וכל כך הרבה שנים , כאשר אחיי נפטרו ממחלה קשה חוויתי על גופי את השואה הפרטית שלי .הורי כבר מזמן נפטרו אחי ואחותי גם אינם בחיים גם את בני שכלתי בצבא האם נעשתי אטומה לכאבם של אחרים?????????????? שאני בוכה לשמע צפירה רואה אני את קרובי בלבד

 

[גילה40]

../images/Emo10.gifאיזה עוד כאב את רוצה לכאוב

יש לך משלך די והותר אני לא יודתע אך את מצליחה לשרוד , את ההכוחה לכך שהחיים ממשיכים אין לי מילים ומותר לך להיות אטומה כמה שרק את רוצה ... אם הייתי אישה מאמינה הייתי מאחלת לך שאלהים יתצן לך כוח להמשיך אבל כנראה תצטרכי לאגור אותו בעצמך חזקי ואמצי ושלא תדעי עוד צער

 

[דליה ח]

הרגשה בהחלט לגיטימית

האטימות הזאת שאת מדברת עליה כל כך מובנת. אני, שהילדים שלי היו צוחקים עלי שאני בוכה מסרטים מצויירים, לא הרגשתי כלום מול אסונות של אחרים אחרי שאיבדתי את אודליה. . יכולתי לצפות בשידור על פיגוע כאילו אני רואה תשדיר שרות. אטימות מוחלטת. מאוד נבהלתי מזה, וקיבלתי חיזוק מהפסיכולוג שלי. "כשאין מקום להכיל יותר, זה מה שקורה". כמו בכל כלי קיבול אחר. אי אפשר להכניס ללב, יותר ממה שהוא מסוגל להכיל. אבל עם הזמן, זה מתרכך, לפחות אצלי, ואולי לא חזרתי לעצמי עד הסוף, אבל חזרתי לדמוע כשאני מקשיבה לסיפור עצוב .משהו מהרגש חוזר אלי. אין לי מתכון, אולי הזמן , כמו שאמרתי מרכך, בכל מקרה זו הרגשה לגיטימית בהחלט.