שובבים ../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif../images/Emo35.gif
סערת ריטלין חדשה פרצה באחרונה בעקבות מאמר בטור של אודטה, ב"מעריב" (תחת הכותרת "תענוגות הריטלין". כדאי להסתכל גם על התגובות למאמר). מאמר שמעורר זעם בקרב הורים רבים, ובניהם בפורום לקויות וזכויות ADHD כאן בתפוז. הפרעת קשב וריכוז (ADHD או ADD) מוגדרת כיום כ"תכונה קיצונית, תורשתית ששכיחותה מוערכת בכ10 אחוז מן האוכלוסייה". בעבר האמינו שהתכונה עוברת עם גיל ההתבגרות, ונהגו לאבחן ולטפל בילדים בלבד. אבל המחקרים האחרונים מוכיחים מעבר לכל ספק: גם בבגרותם ממשיכים בעלי התכונה לסבול ממאפייניה, אם כי במרבית המקרים ההיפראקטיביות דועכת ונשארת רק בעיית הקשב וריכוז. אגב, הפרעת קשב וריכוז שכיחה בגברים פי ארבע מאשר בנשים. אגב שתיים, זכרים נוטים יותר ללקויות שונות, חלקן מוגדרות גם כלקויות למידה, החל מדיסלקציה וכלה באוטיזם, כנראה בגלל ארגון עצבי מולד יעיל פחות משל נקבות. נהוג לתאר הפרעת הקשב והריכוז כתכונה של "ציידים". בשלב מסוים של האבולוציה האנושית החלו הלקטנים הקדמונים לעסוק בציד ולחימה. השינוי האבולוציוני הזה גרם להתפתחותן של תכונות שונות: ערנות יתר, רגישות לגירויים רבים בו זמנית, אימפולסיביות ועוד. תכונות מעולות לציידים, אבל רעות מאוד למי שצריכים לשבת בכתה, מול מורה, לוח וספר: קונספט הלמידה, המודרני באופן יחסי, אינו עולה בקנה אחד עם תכונות הצייד. וכשהתכונה גורמת להתנהגות קיצונית ולמצוקה – היא הופכת להפרעה, למשהו שדורש התייחסות טיפולית. הטיפול המקובל כיום הוא הריטלין. תרופה שזכתה ליחסי ציבור גרועים במיוחד, כנראה בגלל לחץ גדול של מורים, אבחון חפיפניקי ומעקב רפואי רשלני, שהיו אופייניים בשנות ה90. כזכור, היו אלה שנים של "קלות בלתי נסבלת" ברישום התרופה. די היה בהערכת המורה או היועצת ("הוא נורא מפריע לי בכתה") בכדי לשלוח את ההורים לנוירולוג תורן שירשום את התרופה בלי למצמץ, וכמובן, בלי לאבחן לעומק. וכך קרה שעשרות, אם לא מאות ילדים "שובבים" הושמו על טיפול תרופתי ארוך טווח, כשבחלק מן המקרים לא היתה שום אינדיקציה רפואית לכך. שובבים? היום האבחון והטיפול בילדים היפראקטיביים מתחיל לקבל את הההתייחסות הקרצינית לה הוא ראוי, מבחינה רפואית ומוסדית. וכמובן שגם מבחינת המודעות ההורית לנושא. ודי להציץ בפורום בתפוז על מנת להבין. לא קל להיות הורה לילד שמקבל תרופות. אינני מדברת מנקודת מבט אישית, אבל יש לי כמה חברות/ים עם ילדים שנזקקים לריטלין, קראתי והתעניינתי לא מעט בנושא. אני יכולה להבין את הקרעים בלב של הורה שצריך לתת לילד שלו מדי בוקר תרופה. שלא לדבר על הדילמה שמתעוררת בודאי 15 פעם ביום. מההיבט הזה, ניתן להבין את הכעס שעורר הטור של אודטה. ובעיקר משפט מקומם כמו "כל הטענות שמובאות על ידי הרופאים כעובדה ש''זרמים מסוימים במוח הם שונים'' או ש''יש חוסר או עודף של חומרים מסוימים'' או ''חוסר איזון כימי'' אחר במוח, הן תאוריה בלבד.והסיבה שהסם הזה,ריטלין,בכל זאת מרגיע היא שטבעו של כל סם מסוכן לשנות את החשיבה וההתנהגות של הבנאדם. השאלה היא באיזה מחיר. והמחיר עלול להיות איום ונורא". הגזימה אודטה. הגזימה לגמרי. לא רק שהיא מוזנת על ידי גורם אינטרסנטי (הגב' אלה שנר, שהיא עצמה מטפלת בשיטות לא קונבנציונליות בילדים היפר אקטיביים), היא לא טרחה להביא - כפי שמצופה מעיתנאית אחראית ובמעמדה - דיעה נוספת לאיזון. התייחסות של איש/ת מקצוע מהצד שכנגד. לא חוכמה *לצאת חוצץ* כנגד תופעה שנויה במחלוקת, מורכבת, בעייתית, כואבת. כן חוכמה להתעמק בסוגייה זו - בכלים עיתונאיים - בצורה מאוזנת, שקולה, חסר פניות ומשוא פנים. להביא את מלוא המורכבות, להציג את הדילמות וגם לשאול את השאלות הקשות מתוך כוונה כנה לקבל תשובות, ולא מתוך כוונה לייצר אג'נדה מפוקפקת שדי ברור מי עומדת מאחוריה ומהן מטרותיה. אין לי ספק שריטלין היא תרופה מצויינת, אם ניתנת בהתאם לאבחנה רצינית, תחת מעקבת רפואי הדוק, ובתוספת טיפול התנהגותי תומך. ואני לא תמימה: כל טיפול תרופתי כרוך בתופעות לוואי, ועל כן, השיקול הראשוני חייב להתבסס על הערכת של עלות מול תועלת. לבי לבי להורים לילדים, ולמבוגרים שנזקקים לטיפול תרופתי. חייהם קשים גם מבלי שתבוא איזו עיתונאית דמיקולו ותזרה להם הרבה מאוד חומצה על הפצעים החשופים. שובבים? אולי. על כך אין ויכוח. ילדי ADHD יכולים להיות קוץ לא קטן בישבנו של כל אדם. אבל מי שטוען ש"מסממים אותם" כדי להתחמק מהתמודדות, כנראה לא ממש מבין על מה הוא מדבר.
סערת ריטלין חדשה פרצה באחרונה בעקבות מאמר בטור של אודטה, ב"מעריב" (תחת הכותרת "תענוגות הריטלין". כדאי להסתכל גם על התגובות למאמר). מאמר שמעורר זעם בקרב הורים רבים, ובניהם בפורום לקויות וזכויות ADHD כאן בתפוז. הפרעת קשב וריכוז (ADHD או ADD) מוגדרת כיום כ"תכונה קיצונית, תורשתית ששכיחותה מוערכת בכ10 אחוז מן האוכלוסייה". בעבר האמינו שהתכונה עוברת עם גיל ההתבגרות, ונהגו לאבחן ולטפל בילדים בלבד. אבל המחקרים האחרונים מוכיחים מעבר לכל ספק: גם בבגרותם ממשיכים בעלי התכונה לסבול ממאפייניה, אם כי במרבית המקרים ההיפראקטיביות דועכת ונשארת רק בעיית הקשב וריכוז. אגב, הפרעת קשב וריכוז שכיחה בגברים פי ארבע מאשר בנשים. אגב שתיים, זכרים נוטים יותר ללקויות שונות, חלקן מוגדרות גם כלקויות למידה, החל מדיסלקציה וכלה באוטיזם, כנראה בגלל ארגון עצבי מולד יעיל פחות משל נקבות. נהוג לתאר הפרעת הקשב והריכוז כתכונה של "ציידים". בשלב מסוים של האבולוציה האנושית החלו הלקטנים הקדמונים לעסוק בציד ולחימה. השינוי האבולוציוני הזה גרם להתפתחותן של תכונות שונות: ערנות יתר, רגישות לגירויים רבים בו זמנית, אימפולסיביות ועוד. תכונות מעולות לציידים, אבל רעות מאוד למי שצריכים לשבת בכתה, מול מורה, לוח וספר: קונספט הלמידה, המודרני באופן יחסי, אינו עולה בקנה אחד עם תכונות הצייד. וכשהתכונה גורמת להתנהגות קיצונית ולמצוקה – היא הופכת להפרעה, למשהו שדורש התייחסות טיפולית. הטיפול המקובל כיום הוא הריטלין. תרופה שזכתה ליחסי ציבור גרועים במיוחד, כנראה בגלל לחץ גדול של מורים, אבחון חפיפניקי ומעקב רפואי רשלני, שהיו אופייניים בשנות ה90. כזכור, היו אלה שנים של "קלות בלתי נסבלת" ברישום התרופה. די היה בהערכת המורה או היועצת ("הוא נורא מפריע לי בכתה") בכדי לשלוח את ההורים לנוירולוג תורן שירשום את התרופה בלי למצמץ, וכמובן, בלי לאבחן לעומק. וכך קרה שעשרות, אם לא מאות ילדים "שובבים" הושמו על טיפול תרופתי ארוך טווח, כשבחלק מן המקרים לא היתה שום אינדיקציה רפואית לכך. שובבים? היום האבחון והטיפול בילדים היפראקטיביים מתחיל לקבל את הההתייחסות הקרצינית לה הוא ראוי, מבחינה רפואית ומוסדית. וכמובן שגם מבחינת המודעות ההורית לנושא. ודי להציץ בפורום בתפוז על מנת להבין. לא קל להיות הורה לילד שמקבל תרופות. אינני מדברת מנקודת מבט אישית, אבל יש לי כמה חברות/ים עם ילדים שנזקקים לריטלין, קראתי והתעניינתי לא מעט בנושא. אני יכולה להבין את הקרעים בלב של הורה שצריך לתת לילד שלו מדי בוקר תרופה. שלא לדבר על הדילמה שמתעוררת בודאי 15 פעם ביום. מההיבט הזה, ניתן להבין את הכעס שעורר הטור של אודטה. ובעיקר משפט מקומם כמו "כל הטענות שמובאות על ידי הרופאים כעובדה ש''זרמים מסוימים במוח הם שונים'' או ש''יש חוסר או עודף של חומרים מסוימים'' או ''חוסר איזון כימי'' אחר במוח, הן תאוריה בלבד.והסיבה שהסם הזה,ריטלין,בכל זאת מרגיע היא שטבעו של כל סם מסוכן לשנות את החשיבה וההתנהגות של הבנאדם. השאלה היא באיזה מחיר. והמחיר עלול להיות איום ונורא". הגזימה אודטה. הגזימה לגמרי. לא רק שהיא מוזנת על ידי גורם אינטרסנטי (הגב' אלה שנר, שהיא עצמה מטפלת בשיטות לא קונבנציונליות בילדים היפר אקטיביים), היא לא טרחה להביא - כפי שמצופה מעיתנאית אחראית ובמעמדה - דיעה נוספת לאיזון. התייחסות של איש/ת מקצוע מהצד שכנגד. לא חוכמה *לצאת חוצץ* כנגד תופעה שנויה במחלוקת, מורכבת, בעייתית, כואבת. כן חוכמה להתעמק בסוגייה זו - בכלים עיתונאיים - בצורה מאוזנת, שקולה, חסר פניות ומשוא פנים. להביא את מלוא המורכבות, להציג את הדילמות וגם לשאול את השאלות הקשות מתוך כוונה כנה לקבל תשובות, ולא מתוך כוונה לייצר אג'נדה מפוקפקת שדי ברור מי עומדת מאחוריה ומהן מטרותיה. אין לי ספק שריטלין היא תרופה מצויינת, אם ניתנת בהתאם לאבחנה רצינית, תחת מעקבת רפואי הדוק, ובתוספת טיפול התנהגותי תומך. ואני לא תמימה: כל טיפול תרופתי כרוך בתופעות לוואי, ועל כן, השיקול הראשוני חייב להתבסס על הערכת של עלות מול תועלת. לבי לבי להורים לילדים, ולמבוגרים שנזקקים לטיפול תרופתי. חייהם קשים גם מבלי שתבוא איזו עיתונאית דמיקולו ותזרה להם הרבה מאוד חומצה על הפצעים החשופים. שובבים? אולי. על כך אין ויכוח. ילדי ADHD יכולים להיות קוץ לא קטן בישבנו של כל אדם. אבל מי שטוען ש"מסממים אותם" כדי להתחמק מהתמודדות, כנראה לא ממש מבין על מה הוא מדבר.
