שוב אותו חלום ישן
שוב אותו חלום ישן אלון היה עסוק. הוא חיפש את אימא. הוא ידע שהיא תכעס עליו על שהוא יאחר לבית הספר והוא ידע שהיא תכעס עליו על שאיבד את תיקו אבל הוא באמת לא היה אשם! האוטובוס פשוט לקח אותו למקום הלא מוכר, והשאיר אותו כאן. רגע הוא מפטפט עם חבריו בדרך לבית הספר ורגע אחרי הוא כבר היה כאן, איפה שזה לא יהיה. מקום לא מוכר לחלוטין, רחוק מביתו ומה שבטוח אפילו לא קרוב לבית הספר. הוא עצר, מנסה להיזכר דרך איפה נסע האוטובוס אבל בזכרונו עלה רק שהיה שם חם מדי, מציק וקצר. הדרך מרחוב בו נסעו, לכאן לקחה זמן קצר מדי. קצר מכדי שמוחו של ילד יוכל לעכל שהוא רחוק נצח משם. "אימא?" קרא אלון. היא נסע איתו, יושבת ספסל אחד קדימה כדי לא להפריע לו לצחוק עם חבריו. מטה מפעם לפעם את ראשה לכיוונו, עיניה החומות מאירות בחיוך רגוע. כאשר הוא הבין שהוא אינו בתוך האוטובוס יותר, שהוא כאן, כאן חסר הגדרה ומוזר, אלון קודם כל חיפש אותה. קורא בשמה. היה אז רגע קצר של כאב, של פחד, תחושת נפילה מבחילה ולשניה הוא חשב שהוא רואה אותה. מושיטה אליו ידיים דרך האור, קוראת בשמו ועל פניה מנצנצות דמעות... אבל תחושת הכאב והנפילה המסחררת הפחידה אותו יותר מדי. הרי הוא היה רק ילד קטן. הוא ברח. ברח חזרה לצלילות המבורכת והשקט. ברח חזרה אל המקום שבו ריח של בשר שרוף לא עומד בו באוויר. הוא נטש את אימא. הוא בגד בה. דמעות סימנו שבילים לחים על לחיו כאשר שוטט כך, קורא לה שתחזור... שתיסלח לו... שתיקח אותו איתה...קורא לה... נידנודי השעון המעורר גרם לו לפקוח את עיניו ולהתמתח, ידו הימינית מגששת על השידה אחר השעון המעורר כדי להשתיקו. ידו השמאלית בתנועת שיגרה ניגבה את לחות הדמעות מעיניו. אלון גירד את סימני הצלקות הישנות על חזהו, מוריד את רגליו מטה, ומפהק גישש אחרי נעליו. כבר שנים הוא ידע שאין טעם לחפש את אמו. לא בבית ולא בשום מקום אחר. הוא ידע, אבל הילד הקטן בחלומו המשיך לקרוא לה כל פעם מחדש. ידו הושטה אחרי המדים הירוקים בעוד ידו השניה עדיין עיסתה את פניו. מנסה לסלק את שרידי החלום. (21/11/02 פיגוע באוטבוס בירושלים.אם לא נבכה אז לפחות לא נשכח
)
שוב אותו חלום ישן אלון היה עסוק. הוא חיפש את אימא. הוא ידע שהיא תכעס עליו על שהוא יאחר לבית הספר והוא ידע שהיא תכעס עליו על שאיבד את תיקו אבל הוא באמת לא היה אשם! האוטובוס פשוט לקח אותו למקום הלא מוכר, והשאיר אותו כאן. רגע הוא מפטפט עם חבריו בדרך לבית הספר ורגע אחרי הוא כבר היה כאן, איפה שזה לא יהיה. מקום לא מוכר לחלוטין, רחוק מביתו ומה שבטוח אפילו לא קרוב לבית הספר. הוא עצר, מנסה להיזכר דרך איפה נסע האוטובוס אבל בזכרונו עלה רק שהיה שם חם מדי, מציק וקצר. הדרך מרחוב בו נסעו, לכאן לקחה זמן קצר מדי. קצר מכדי שמוחו של ילד יוכל לעכל שהוא רחוק נצח משם. "אימא?" קרא אלון. היא נסע איתו, יושבת ספסל אחד קדימה כדי לא להפריע לו לצחוק עם חבריו. מטה מפעם לפעם את ראשה לכיוונו, עיניה החומות מאירות בחיוך רגוע. כאשר הוא הבין שהוא אינו בתוך האוטובוס יותר, שהוא כאן, כאן חסר הגדרה ומוזר, אלון קודם כל חיפש אותה. קורא בשמה. היה אז רגע קצר של כאב, של פחד, תחושת נפילה מבחילה ולשניה הוא חשב שהוא רואה אותה. מושיטה אליו ידיים דרך האור, קוראת בשמו ועל פניה מנצנצות דמעות... אבל תחושת הכאב והנפילה המסחררת הפחידה אותו יותר מדי. הרי הוא היה רק ילד קטן. הוא ברח. ברח חזרה לצלילות המבורכת והשקט. ברח חזרה אל המקום שבו ריח של בשר שרוף לא עומד בו באוויר. הוא נטש את אימא. הוא בגד בה. דמעות סימנו שבילים לחים על לחיו כאשר שוטט כך, קורא לה שתחזור... שתיסלח לו... שתיקח אותו איתה...קורא לה... נידנודי השעון המעורר גרם לו לפקוח את עיניו ולהתמתח, ידו הימינית מגששת על השידה אחר השעון המעורר כדי להשתיקו. ידו השמאלית בתנועת שיגרה ניגבה את לחות הדמעות מעיניו. אלון גירד את סימני הצלקות הישנות על חזהו, מוריד את רגליו מטה, ומפהק גישש אחרי נעליו. כבר שנים הוא ידע שאין טעם לחפש את אמו. לא בבית ולא בשום מקום אחר. הוא ידע, אבל הילד הקטן בחלומו המשיך לקרוא לה כל פעם מחדש. ידו הושטה אחרי המדים הירוקים בעוד ידו השניה עדיין עיסתה את פניו. מנסה לסלק את שרידי החלום. (21/11/02 פיגוע באוטבוס בירושלים.אם לא נבכה אז לפחות לא נשכח