שוב אני כותבת אלייך moon lighit

[anigal]

שוב אני כותבת אלייך moon lighit

קודם אפתח באמירת תודה על התגובות. את אומרת שהיית שם שיש דרך אחרת אייך אפשר לספר לאדם שחושב שהוא מכיר אותך בכל המובנים שחושב שהוא ה"ראשון" שהיה איתך אי פעם שהוא לא היחיד ושהראשון הוא בעצם משהוא שהוא מכיר והכי גרוע אוהב? כמו שכתבתי עד עכשיו אני הדחקתי התעלמתי כאילו זה לא קרה לי הייתי נחושה לחיות חיים "נורמלים" ולא לתת לזה לפגוע בי. לא יודעת מה השתבש אצלי בדיוק אולי זה החיים והדרך שאני זורמת בתוכם פשוט שוברים אותי לאט לאט... אם יש לך טיפ כלשהו אשמח לקבל כל עצה שתעזור לעבור את התקופה המשוגעת הזאת. שוב תודה, אני.

 

[צוות מקום]

שלום לך שוב

עוד לא הספקתי לברך אותך, אז ברוכה הבאה ! (אני אילנה, נעים מאוד) קשה מאוד לתת טיפ, מאחר ורק את מכירה את בעליך, את הדעות שלו וההתייחסויות שלו לנושאים שונים ובייחוד לנושא הזה. כך שלהגיד שיש דרך נכונה אחת לספר לבן זוג, יהיה מאוד לא נכון. מה שכן, כאשר היחסים ביניכם קרובים ויש אמון וחום ביניכם, אני רוצה לקוות שעם כל הקושי בן הזוג יידע לקבל את העובדה שמה שקרה לך לא היה מבחירתך או באשמתך. אני גם לא יודעת אם אפשר להגדיר את מי שתקף אותך "הראשון". לך הזכות להחליט מי יהיה הראשון ותקיפה מינית אינה מין כי אם אלימות. בכל מקרה, טראומה מינית אינה דבר של מה בכך והיא לרוב לא נעלמת סתם כך. יש לה השלכות והשפעות ולפעמים הן מושהות לכמה חודשים או אף שנים. כנראה שהגיע הזמן אצלך וכל מה שהיה מושתק כל הזמן הזה, נפתח ומחכה להתייחסות ונחמה. לפעמים זה קורה כשהחיים שלך דווקא נכנסים לאיזה איזון ומתפנים כוחות לעיבוד של מה שקרה. ועיבוד זה דבר אחד, בעוד שלספר לבן הזוג זה דבר נפרד, לא חייבים לערבב בין הדברים, את יכולה להחליט מה מתאים לך יותר לעשות. אולי אנשים שעברו את התהליך של לגלות לבן הזוג, ירצו לספר איך זה היה אצלם וכך תקבלי רעיונות לגבי עצמך.

 

[יוסי *]

לאניגל,

ראשית, כל הכבוד, מגיע לך כבוד על שסיפרת לבעלך. איני יודע כמה שנים עברו עד שהעזת, אך לי זה לקח 39 שנה, כן שלושים ותשע, לא היה לי ספק שסוד הפגיעה ייקבר יחד איתי, כי הרי כל מי שאספר לו על מה שקרה יעיף אותי מכל המדרגות,כך הייתי משוכנע. לא יודע, עד היום, מניין שאבתי אומץ לספר, אך זה היה משהו כמו,בדומה לילדים: "על החיים ועל המוות" ולקפוץ אל המים. לא פשוטה המחשבה של בן הזוג, אשתי במקרה הזה, מחשבה על סוד כל כך כמוס שאין הוא שותף לו, אך מילת המפתח בשיתוף היא "תהליך". לוקח זמן לבן הזוג לעכל, לוקח לך זמן לספר עוד ועוד.

 

[anigal]

יוסי מאני-גל

כמה שנים עברו? כנראה שיותר מדי! היום אני בת 30 והפגיעה היתה כנראה בסביבות גיל 7 או יותר. לצערי, אני לא זוכרת את הגיל המדוייק שהכל התחיל וגם לא מתי זה הסתיים. מוזר שהזכרת משהו כמו בדומה לילדים כי זה בדיוק אבל בדיוק אייך שאני מרגישה עכשיו י ל ד ה. לגבי בן זוגי מאז שסיפרתי ועד היום (לא מספיק זמן לאינדיקציה) הוא מתנהג ממש כרגיל ואני שמחה על כך משום שמאוד חששתי מהתגובה ומייתר השאלות שלא ארגיש בנוח לענות.... כפי שאמרתי בעלי מכיר ואוהב אותו... למרות שלא כל האמת נאמרה אני מרגישה הקלה מיכוון שעכשיו אשקיע את כל האנרגיה שלי בהחלמה ולא בהסתרה והעמדת פנים(הוא לא כל כך הבין למה אני זקוקה לטיפול), אולי עכשיו יוכל להבין אותי קצת יותר. אני האופטימית.

 

[יוסי *]

אם את מרשה לעצמך להרגיש ילדה

אני חושב שאת כבר מבינה ומסכימה להצטרף לתהליך, תהליך שאינו קל אך מונחות בו יתרונות לרוב. למשל, הזכות להרגיש רגשות לגיטימיים, כן גם, או ביחוד להרגיש ילדה, שהיא אולי תחושה שלא הרשית פעם לעצך להרגיש?

 

[moon-light]

anigal

אני יכולה להוסיף על דברי אילנה, מההיבט האישי שלי: גם אני, כמוך, חשבתי שלעולם לא אספר לבן זוגי. חששתי שלא יקבל אותי אחרי שידע... חששתי שלא יהיה מוכן לגעת בי יותר... גם אצלי הוא הכיר את "הראשון". לא רק שהכיר אותו... אני נפגעת גילוי עריות על ידי אבי, ובן זוגי היה אצלינו בן בית מגיל 16, והתיחס אל אבי כאילו היה אביו... וכל השנים היה לי ברור שאסור שידע... עובדה שהסוד "התעקש" לצאת, אמנם בשלב מאד מאוחר, אך כיום אני מבינה שסודות כאלו מטבעם לצאת. איני מכירה את הסיפור שלך ולתת לך טיפים אולי יהיה חוסר אחריות מצידי. את צריכה לעשות את השיקולים שלך, ולמצוא את הדרך המתאימה לך. אני רק רוצה להוסיף שמאז שנפתח הסוד. מאז שסיפרתי לבן זוגי, ומאז שגיליתי את הפורומים, חיי השתנו לבלי הכר. אני מאושרת יותר מאי פעם, ומרגישה שלפחות במישור הזה הגעתי אל המנוחה והנחלה... הגעת לפורום וכאן את יכולה לקבל תמיכה מאנשים טובים שיש להם נסיון וידע רב, וגם משותפים לצרה... בהצלחה. אור.