שוב יום שישי, ושוב אשמח לתמיכה ממי שיכול/ה
קשה לי.
אני על סף בכי.
כשהתעוררתי מהשינה אמרתי אני רוצה למות אני רוצה למות.
למה, על מה, אני לא ממש יודעת.
ואולי קצת כן.
קודם כל, אולי למישהי פה תהיה עצה מעשית.
המזגן שלי בבת אחת התחיל להזיל מים, ממש הרבה מים לתוך החדר.
מישהו פעם סיפר לי שזה מעיד על איזו תקיעה בצינור ושצריך לרדת למטה ושאת הצינור שמנקז את המים לקחת בפה (איכס!) ולשאוף בזהירות שלא ייכנס לפה (איכס איכס איכס!) ואז זה פותח שם איזה סתימונת והמים שוב יורדים באופן חופשי.
מישהי יודעת על זה משהו?...
ועכשיו לרחמים העצמיים:
שאין לי אף אחד שיעזור לי בזה
שאני כל כך בודדה
שנמאס לי כבר מימי השישי הבודדים האלה
ובמיוחד המחשבות שחולפות לי בראש הן על זוגיות.
היות שכמו שחלקכם קראו אותי יצאתי מקשר אינטנסיבי של יותר מעשרים שנה (לא של זוגיות! אבל מבחינתי מסתבר שזה מה שזה מילא בפועל) אני יותר ויותר חושבת, מתגעגעת, חושקת, כמהה, משתוקקת לקשר קרוב מאוד מאוד.
קשה לי אפילו לקרוא לו זוגיות.
וזאת מכיוון שברור לי שאם תהיה לי אז זאת לא תהיה זוגיות מקובלת.
בקיצור, יזמתי משהו ואתמול נדחיתי.
במייל. על ידי אדם שאינני מכירה עדיין ושלא נפגשתי איתו מעולם.
היות שהדחייה הייתה בגלל גילי וחוץ מזה האדם הזה מסתבר חשב עלי טובות היה לי קל כנראה לעשות רציונליזציה של הרגשות שלי ולהגיד לעצמי שזאת לא דחייה רגשית.
אבל העולם הפנימי מרגיש אחרת לגמרי.
יש כל כך הרבה סיבות שבגללן אני מרגישה שאני לא ראויה להיות בזוגיות. (אני לא אפרט אותן כאן כי א. אכרע תחת העומס, וב. אולי תסכימו איתי וזה יהיה נורא ביותר ברגע זה). אז עכשיו התווסף גם הגיל!!!!!
אני לא ממש קולטת את גודל גילי כנראה בגלל שהייתי תקועה/קפואה בקשר הזה כל כך הרבה שנים.
הייתי בת 37,
ו-
אופס,
הנה אני בת 57
ואדם בן 40 דוחה אותי בגלל גילי, שאני עוד לא קולטת.
אז אם זה היה רק הגיל אז מילא.
אבל כשזה מצטרף למיליארד הסיבות האחרות שקיימות מאז ומעולם ולחוסר האמון שאפשר באמת לאהוב אותי ולרצות בי ולקבל אותי עם פגמיי, זה פשוט כבר מפיל.
חוסר בטחון, אמרנו?...
רגשי נחיתות, אמרנו?....
כל מלה רכה אאמץ אל לבי.
תודה למי שקראה ואני פותחת את רשימת הדברים הטובים של השבת שלי, ואנסה לעשות משהו מהם, למרות הכול, בגלל הכול.
שבת לא בכויה ולא דחויה שתהיה לכולנו