ליצנית עצובה 81
New member
שוב לא ישנה
אני שונאת את הלילות. בכלל, אני שונאת את התקופה הזאת. אני שונאת את אלוהים. אני שונאת את עצמי.
גזרתי על עצמי בדידות. הפכתי לאישה וירטואלית לחלוטין. יכולה לדבר רק עם זרים. פורומים, אתרי שירה. כל מקום בו אני יכולה להיחשף בלי להיחשף.
לילות שלמים אני משחזרת את השנתיים האחרונות. איך הייתי חזקה עד שהן הגיעו. לא, גם לפניהן החיים מעולם לא הקלו עלי. אבל בשנתיים האלה, כשנפלה עלי כל מכה אפשרית, הלכתי והרצנתי. הלכתי והצטמקתי. הלכתי ונשברתי. כל פעם שהרמתי את הראש, חטפתי סתירה שתזכיר לי להוריד אותו שוב, ויפה שעה אחת קודם.
ואני יושבת ותוהה עוד כמה אצליח לסחוב. לא יכולה לעבוד בפעם הראשונה בחיי. ואני עובדת מגיל 17. אוטוטו יגיעו הנושים, לחלק עוד כמה מכות. לכי תסבירי להם את הפחד מבני האדם שמשתק אותך. את חוסר היכולת לקום מהמיטה. שיגיעו. כבר לא נותר במי לחבוט. האמת? נראה אותם מוצאים אותי בכלל. לא השארתי עקבות. אני לא קיימת. לא בפנים ולא בחוץ. העדות היחידה לקיומי היא הכאבים. הכאבים. הכאבים. כל מה שנותר.
לילות ארוכים של זכרונות, של אנשים שעשו בי כרצונם ואז עזבו, של קשיים כלכליים, של רגעי אושר מועטים שעלו ביוקר, של חוסר באושר, של חוסר. חוסר. חוסר.
ואני יושבת ותוהה מה עכשיו. יותר מדי מצפון מכדי להתאבד. אפס יכולת להמשיך. דרך ללא מוצא.
הצילו.
אני שונאת את הלילות. בכלל, אני שונאת את התקופה הזאת. אני שונאת את אלוהים. אני שונאת את עצמי.
גזרתי על עצמי בדידות. הפכתי לאישה וירטואלית לחלוטין. יכולה לדבר רק עם זרים. פורומים, אתרי שירה. כל מקום בו אני יכולה להיחשף בלי להיחשף.
לילות שלמים אני משחזרת את השנתיים האחרונות. איך הייתי חזקה עד שהן הגיעו. לא, גם לפניהן החיים מעולם לא הקלו עלי. אבל בשנתיים האלה, כשנפלה עלי כל מכה אפשרית, הלכתי והרצנתי. הלכתי והצטמקתי. הלכתי ונשברתי. כל פעם שהרמתי את הראש, חטפתי סתירה שתזכיר לי להוריד אותו שוב, ויפה שעה אחת קודם.
ואני יושבת ותוהה עוד כמה אצליח לסחוב. לא יכולה לעבוד בפעם הראשונה בחיי. ואני עובדת מגיל 17. אוטוטו יגיעו הנושים, לחלק עוד כמה מכות. לכי תסבירי להם את הפחד מבני האדם שמשתק אותך. את חוסר היכולת לקום מהמיטה. שיגיעו. כבר לא נותר במי לחבוט. האמת? נראה אותם מוצאים אותי בכלל. לא השארתי עקבות. אני לא קיימת. לא בפנים ולא בחוץ. העדות היחידה לקיומי היא הכאבים. הכאבים. הכאבים. כל מה שנותר.
לילות ארוכים של זכרונות, של אנשים שעשו בי כרצונם ואז עזבו, של קשיים כלכליים, של רגעי אושר מועטים שעלו ביוקר, של חוסר באושר, של חוסר. חוסר. חוסר.
ואני יושבת ותוהה מה עכשיו. יותר מדי מצפון מכדי להתאבד. אפס יכולת להמשיך. דרך ללא מוצא.
הצילו.
