MooN of 1986
New member
שוב מכתב למלאך-מכתב שלא ישלח..!
מלאך- מרוב שאתה מלאכי כ"כ, קשה להאמין שאתה כאן, בשבילי... המחשבות שאני מנסה להעביר לך,(ומצד שני מפחדת שיעברו) והמכתבים שאני כותבת לך... כולם באותו נושא... בכולם מובן שאתה מיוחד, שאתה יודע לעודד יותר מכולם.. מעלה חיוך על פני אחרי הבכי הבילתי פוסק, מוצא נקודה קטנטנה של אור כשהכל הכל חשוך...(ובעצם, אתה אחת מהנקודות הללו) כשרק הכרנו(בעצם אנחנו עדיין לא מכירים הכל אחד אצל השני) אמרתי לך שאני מפחדת להפתח יותר מידי... ושכל מי שהתקרב-פגע... ואני לא מסוגלת לשאת עוד פגיעה... כל מי ששומע אותי מדברת עליך בטוח שאנחנו ביחד, או שאני סתם דלוקה עליך בצורה מטורפת.... לא נראה לי שזה נכון... אני פשוט מעריצה אותך... מנסה להבין איזה כח יש בך שיכול לתת לי כ"כ הרבה כח וטוב ושמחה ואושר בבת אחת... בשיחת טלפון קצרה, בהודעת טקסט שאומרת בסך הכל: "שיהיה לך לילה מקסים, ויום מלא חיוכים" כשאמרתי לך שהכל אצלי מוקף חומות וגדרות חשמליות, אמרת שלא תעבור מה שלא אתן לך לעבור... ושאתה מקווה שאצליח לנטרל את העזאקות בשביל שתוכל להכנס מתוך בחירה שלי... ואכן נכנסת, אני לא ממש זוכרת איך הניטרול נעשה... אבל מסתבר שהוא נעשה בצורה טובה... החומות נפלו בערך כמו בכיבוש יריחו (מה לעשות, אמרתי לך שחזרתי ללמוד, ויש מחר בגרות בתנ"ך..)... השערים נפתחו לרווחה, ואתה נכנסת.. עם כל האור והטוב שבא ביחד איתך... כמו יחידה אחת... העזאקות צלצלו בשלב כלשהו... אבל השלב הזה היה "מאוחר מידי" אולי לטובה ואולי לא... אבל כך קרה... ואי אפשר לשנות את העבר... (על אף שניסיתי כמה פעמים, ואתה ראית שלא הלך לי..) רציתי להרחיק אותך... וכמו תמיד, אחרי כל ניסיון שאני ´בטוחה שלא נדבר יותר´... הצלחת להסביר לי שזה לא הדבר הנכון לעשות... אמרת שאתה הולך אם אני מתעקשת... שהרי ככה הבטחת לי... בהתחלה... "ברגע שאני מחליטה, אתה נעלם לי מהחיים..." "אני מקווה שזה לא יקרה, אבל ברגע שרק תגידי, אני לא קיים בחייך..." היה בתוכי הפחד, שתלך מהר מידי... שהפרידה הזו תהיה חסרת כל רגש.... שרק אני אבכה, ולך תרד אבן מהלב "סוף סוף היא עפה לי מהחיים, ואפילו לא יצאתי מאנייק.." איך תצא מאנייק??? מלאך שכמותך... אין אדם יכול לתאר.... החיוך הזה שזורח על פני כשאני רק רואה את השם שלך כתוב על צג הפלאפון... או ההודעה שכתובה בשמך... או הקול שלך בצד השני של הטלפון כשאתה מצלצל... חוסר האמונה שלי בך, שאתה אכן מתכוון לזה כשאתה אומר "תתקשרי בכל שעה, אפילו ב-4 לפנות בוקר... ואם אני לא עונה, זה בגלל שאסור לי, זה בכל זאת צבא..." וכשאנחנו מדברים ואני שואלת אם אני מפריעה (מן אינסטיקנט שכזה, בכל פעם כשאני מצלצלת לבנאדם..) ואז אתה אומר... "את? אף פעם לא!" או כשאתה אומר שיש לך הפסקה של שעתיים, ואני שאומרת לך שכדאי לך לנצל אותם, בשביל לעשות דברים חשובים... ואתה עונה בקול הקוסמי הזה "אני עושה את הדברים החשובים האלו, את לא רואה?" ואני חייבת להתחכם... להיות בטוחה שבאמת לזה אתה מתכוון... "אז אתה לא כולך איתי בשיחה? אתה עושה עוד דברים תוך כדי?" ואז הצחוק המאולץ שהופך לאמיתי.... הלילות האלו... כשעוד לא היית בצבא... והיינו ערים ביחד עד הבוקר... שברת שיא איתי... 5 שעות בטלפון בלי הפסקה.... הכל נראה לי כ"כ טוב... ולא מובן... איך זה הגיוני שזה בא ממך? איך זה הגיוני שבכלל הסכמת להמשיך לדבר איתי אחרי שידעת מה גילי, ומהן בעיותי? ההסבר היחד הוא עצם היותך מלאך... במכתב הזה אין יותר מידי פואנטה... רק הוצאת רגשות... כמו שאני יודעת להוציא הכי טוב... בכתב/במכתב... הייתי רוצה שתדע שאני מפחדת לאבד אותך.. את הקשר הזה, שמסתכם בשיחות טלפון שאי אפשר לספור, ומכתבים ארוכים... הפחד שיש בי, שאהרוס את הכל בכך שאפתח ציפיות מיותרות... שאתן ללב שלי להגיע למחוזות מיותרים בליבי... שכ"כ משתוקקים למישהו שיכנס אליהם... אך מקומך אינו שם! ואתה לא תרצה ולא תסכים להכנס אליהם... לא במשרה קבועה... ואפילו לא חלקים.. אולי רק כשמאי, המעריך את הנזק... בתפקיד זה נכנסת ליותר מידי מחוזות... ואף ניסית לתקן.... מלאך... כ"כ רציתי לדבר איתך הערב, אבל לא ענית.. צבא-עסוקים... רוצה עוד שיחה כזו... אל תוך הלילה... כשזה מתחיל בבכי ובפתירת בעיות, ומסתיים בניפוח אגו אחד של השני וצחוק בילתי פוסק בגלל השעה המאוחרת... אתה איי שם, בבסיס ליד אילת.... ישן, ובטוח לא חולם עלי.... אבל אני אחלום עליך... כמו תמיד... או זסתם אחשוב עליך לפני שארדם... רק בשביל להרדם עם חיוך... לילה טוב מלאך..!
מלאך- מרוב שאתה מלאכי כ"כ, קשה להאמין שאתה כאן, בשבילי... המחשבות שאני מנסה להעביר לך,(ומצד שני מפחדת שיעברו) והמכתבים שאני כותבת לך... כולם באותו נושא... בכולם מובן שאתה מיוחד, שאתה יודע לעודד יותר מכולם.. מעלה חיוך על פני אחרי הבכי הבילתי פוסק, מוצא נקודה קטנטנה של אור כשהכל הכל חשוך...(ובעצם, אתה אחת מהנקודות הללו) כשרק הכרנו(בעצם אנחנו עדיין לא מכירים הכל אחד אצל השני) אמרתי לך שאני מפחדת להפתח יותר מידי... ושכל מי שהתקרב-פגע... ואני לא מסוגלת לשאת עוד פגיעה... כל מי ששומע אותי מדברת עליך בטוח שאנחנו ביחד, או שאני סתם דלוקה עליך בצורה מטורפת.... לא נראה לי שזה נכון... אני פשוט מעריצה אותך... מנסה להבין איזה כח יש בך שיכול לתת לי כ"כ הרבה כח וטוב ושמחה ואושר בבת אחת... בשיחת טלפון קצרה, בהודעת טקסט שאומרת בסך הכל: "שיהיה לך לילה מקסים, ויום מלא חיוכים" כשאמרתי לך שהכל אצלי מוקף חומות וגדרות חשמליות, אמרת שלא תעבור מה שלא אתן לך לעבור... ושאתה מקווה שאצליח לנטרל את העזאקות בשביל שתוכל להכנס מתוך בחירה שלי... ואכן נכנסת, אני לא ממש זוכרת איך הניטרול נעשה... אבל מסתבר שהוא נעשה בצורה טובה... החומות נפלו בערך כמו בכיבוש יריחו (מה לעשות, אמרתי לך שחזרתי ללמוד, ויש מחר בגרות בתנ"ך..)... השערים נפתחו לרווחה, ואתה נכנסת.. עם כל האור והטוב שבא ביחד איתך... כמו יחידה אחת... העזאקות צלצלו בשלב כלשהו... אבל השלב הזה היה "מאוחר מידי" אולי לטובה ואולי לא... אבל כך קרה... ואי אפשר לשנות את העבר... (על אף שניסיתי כמה פעמים, ואתה ראית שלא הלך לי..) רציתי להרחיק אותך... וכמו תמיד, אחרי כל ניסיון שאני ´בטוחה שלא נדבר יותר´... הצלחת להסביר לי שזה לא הדבר הנכון לעשות... אמרת שאתה הולך אם אני מתעקשת... שהרי ככה הבטחת לי... בהתחלה... "ברגע שאני מחליטה, אתה נעלם לי מהחיים..." "אני מקווה שזה לא יקרה, אבל ברגע שרק תגידי, אני לא קיים בחייך..." היה בתוכי הפחד, שתלך מהר מידי... שהפרידה הזו תהיה חסרת כל רגש.... שרק אני אבכה, ולך תרד אבן מהלב "סוף סוף היא עפה לי מהחיים, ואפילו לא יצאתי מאנייק.." איך תצא מאנייק??? מלאך שכמותך... אין אדם יכול לתאר.... החיוך הזה שזורח על פני כשאני רק רואה את השם שלך כתוב על צג הפלאפון... או ההודעה שכתובה בשמך... או הקול שלך בצד השני של הטלפון כשאתה מצלצל... חוסר האמונה שלי בך, שאתה אכן מתכוון לזה כשאתה אומר "תתקשרי בכל שעה, אפילו ב-4 לפנות בוקר... ואם אני לא עונה, זה בגלל שאסור לי, זה בכל זאת צבא..." וכשאנחנו מדברים ואני שואלת אם אני מפריעה (מן אינסטיקנט שכזה, בכל פעם כשאני מצלצלת לבנאדם..) ואז אתה אומר... "את? אף פעם לא!" או כשאתה אומר שיש לך הפסקה של שעתיים, ואני שאומרת לך שכדאי לך לנצל אותם, בשביל לעשות דברים חשובים... ואתה עונה בקול הקוסמי הזה "אני עושה את הדברים החשובים האלו, את לא רואה?" ואני חייבת להתחכם... להיות בטוחה שבאמת לזה אתה מתכוון... "אז אתה לא כולך איתי בשיחה? אתה עושה עוד דברים תוך כדי?" ואז הצחוק המאולץ שהופך לאמיתי.... הלילות האלו... כשעוד לא היית בצבא... והיינו ערים ביחד עד הבוקר... שברת שיא איתי... 5 שעות בטלפון בלי הפסקה.... הכל נראה לי כ"כ טוב... ולא מובן... איך זה הגיוני שזה בא ממך? איך זה הגיוני שבכלל הסכמת להמשיך לדבר איתי אחרי שידעת מה גילי, ומהן בעיותי? ההסבר היחד הוא עצם היותך מלאך... במכתב הזה אין יותר מידי פואנטה... רק הוצאת רגשות... כמו שאני יודעת להוציא הכי טוב... בכתב/במכתב... הייתי רוצה שתדע שאני מפחדת לאבד אותך.. את הקשר הזה, שמסתכם בשיחות טלפון שאי אפשר לספור, ומכתבים ארוכים... הפחד שיש בי, שאהרוס את הכל בכך שאפתח ציפיות מיותרות... שאתן ללב שלי להגיע למחוזות מיותרים בליבי... שכ"כ משתוקקים למישהו שיכנס אליהם... אך מקומך אינו שם! ואתה לא תרצה ולא תסכים להכנס אליהם... לא במשרה קבועה... ואפילו לא חלקים.. אולי רק כשמאי, המעריך את הנזק... בתפקיד זה נכנסת ליותר מידי מחוזות... ואף ניסית לתקן.... מלאך... כ"כ רציתי לדבר איתך הערב, אבל לא ענית.. צבא-עסוקים... רוצה עוד שיחה כזו... אל תוך הלילה... כשזה מתחיל בבכי ובפתירת בעיות, ומסתיים בניפוח אגו אחד של השני וצחוק בילתי פוסק בגלל השעה המאוחרת... אתה איי שם, בבסיס ליד אילת.... ישן, ובטוח לא חולם עלי.... אבל אני אחלום עליך... כמו תמיד... או זסתם אחשוב עליך לפני שארדם... רק בשביל להרדם עם חיוך... לילה טוב מלאך..!