שוב נפגשים
הפעם זה היה "כנס מפקחים" שהתנהל בירושלים.
זה הצדיק היעדרות של כמעט יממה שלמה מהבית.
אבל אני?
אני נסעתי למרכז.
שוב.
הפעם אלייך.
לא למסעדה שליד מקום העבודה להיכרות נבוכה של חצי שעה.
אלייך.
גם את לקחת יום חופשה מהעבודה.
בדרך הלב דפק כמו משוגע.
בניגוד לפעמים אחרות בהן אני עושה את הדרך הזו למטרות יומיומיות אחרות, הפעם לא הרגשתי את הנסיעה מרוב מחשבות, תשוקות, ציפיות, חששות.
דמיינתי מה יקרה.
קיוויתי שיקרה.
קיוויתי שיהיה משהו שימנע מזה לקרות.
רציתי.
חששתי.
נשכתי שפתיים מחרמנות.
נשכתי אותן מפחד.
דפקתי על דלתך.
הלב כמו בהתקף שגעון.
בום בום בום בקצב של תיפוף להקת רוק כבד מנורבגיה.
פתחת את הדלת בחיוך שהמס אותי.
כך, בחולצת סריג אפורה "זרוקה עלייך", מכנס אימונית שחור ויחפה.
בלונד שסינוור אותי, רך ועוטף כתפיים.
מבט מקסים. התנפלת עליי בחיבוק ו"היייי.... איזה כיף שבאת!!!"...
הקול שלך סמול לאזני עשה לי צמרמורת בעצם הזנב.
אחזת בידי והובלת אותי לבית פנימה.
"זה הבית שלי.... הממלכה..." חייכת והנפת יד באופן שרמז על "הבט מסביב.
פופים, אפלולית נעימה, טלויזיה, מערכת סטריאו מהזן הישן שתמיד רציתי בגיל 16 שתהיה לי, תקליטים.
עברתי על התקליטים. אלה פיצ'ג'רלד, פינק פלויד, פרנק סינטרה, חווה אלברשטיין. טעם מגוון ונעים. אינטיליגנטי ורגיש.
כמוך.
נזרקת על אחד מהפופים.
הבטת בעיניי כמו אמרת "בוא שב לידי".
נזרקתי לצידך.
הבטתי בך ארוכות.
את בי.
כמה יפה, כמה אמיתית.
בלי איפור.
טוב, אולי טיפה שחור בעין או משהו כזה. אבל אני גבר, מה אני מבין?
יפה
מחייכת
שדיים כבדים שגורמים לעליונית לעלות ולרדת עם כל נשימה.
עמד לי.
"בא לך מוסיקה?"
שאלת ועניתי ש"תמיד!"
התרוממת ונעמדת מעליי כששלפת תקליט מאחוריי.
השד שלך נתלה בתוך הסוודר מעל ראש/י.
יכולתי להריח את ניחוח גופך.
הרמתי ראשי וחיככתי מצחי בשדייך.
"מה אתה עושה, דביל?" צחקת פתאום וקישתת את הגב בהפתעה.
"לא עמדתי בפיתוי" אמרתי ברצינות.
ואז התכופפת פתאום חזרה והדבקת לי נשיקה רטובה רכה עם פה פתוח ולשון שליקקה את שפתיי.
הרמתי זרועות ועטפתי את גבך.
נשכבת לצידי
ידיי כבר היו מתחת לסוודר, חופנים שדיים נטולי חזיה. רכים, חמים. מתמסרים ושפתינו טענו זה את מתיקות לשונה של זו והייפך.
ליטפת את פדחתי.
בהפוגה בין נגיסות וליקוקים הדדיים לחשת "אבל לא שמתי מוסיקה".
בעוד שתי כפות ידיי חופנות מועכות את שדייך השבתי לך "לא חשוב".
הפעם זה היה "כנס מפקחים" שהתנהל בירושלים.
זה הצדיק היעדרות של כמעט יממה שלמה מהבית.
אבל אני?
אני נסעתי למרכז.
שוב.
הפעם אלייך.
לא למסעדה שליד מקום העבודה להיכרות נבוכה של חצי שעה.
אלייך.
גם את לקחת יום חופשה מהעבודה.
בדרך הלב דפק כמו משוגע.
בניגוד לפעמים אחרות בהן אני עושה את הדרך הזו למטרות יומיומיות אחרות, הפעם לא הרגשתי את הנסיעה מרוב מחשבות, תשוקות, ציפיות, חששות.
דמיינתי מה יקרה.
קיוויתי שיקרה.
קיוויתי שיהיה משהו שימנע מזה לקרות.
רציתי.
חששתי.
נשכתי שפתיים מחרמנות.
נשכתי אותן מפחד.
דפקתי על דלתך.
הלב כמו בהתקף שגעון.
בום בום בום בקצב של תיפוף להקת רוק כבד מנורבגיה.
פתחת את הדלת בחיוך שהמס אותי.
כך, בחולצת סריג אפורה "זרוקה עלייך", מכנס אימונית שחור ויחפה.
בלונד שסינוור אותי, רך ועוטף כתפיים.
מבט מקסים. התנפלת עליי בחיבוק ו"היייי.... איזה כיף שבאת!!!"...
הקול שלך סמול לאזני עשה לי צמרמורת בעצם הזנב.
אחזת בידי והובלת אותי לבית פנימה.
"זה הבית שלי.... הממלכה..." חייכת והנפת יד באופן שרמז על "הבט מסביב.
פופים, אפלולית נעימה, טלויזיה, מערכת סטריאו מהזן הישן שתמיד רציתי בגיל 16 שתהיה לי, תקליטים.
עברתי על התקליטים. אלה פיצ'ג'רלד, פינק פלויד, פרנק סינטרה, חווה אלברשטיין. טעם מגוון ונעים. אינטיליגנטי ורגיש.
כמוך.
נזרקת על אחד מהפופים.
הבטת בעיניי כמו אמרת "בוא שב לידי".
נזרקתי לצידך.
הבטתי בך ארוכות.
את בי.
כמה יפה, כמה אמיתית.
בלי איפור.
טוב, אולי טיפה שחור בעין או משהו כזה. אבל אני גבר, מה אני מבין?
יפה
מחייכת
שדיים כבדים שגורמים לעליונית לעלות ולרדת עם כל נשימה.
עמד לי.
"בא לך מוסיקה?"
שאלת ועניתי ש"תמיד!"
התרוממת ונעמדת מעליי כששלפת תקליט מאחוריי.
השד שלך נתלה בתוך הסוודר מעל ראש/י.
יכולתי להריח את ניחוח גופך.
הרמתי ראשי וחיככתי מצחי בשדייך.
"מה אתה עושה, דביל?" צחקת פתאום וקישתת את הגב בהפתעה.
"לא עמדתי בפיתוי" אמרתי ברצינות.
ואז התכופפת פתאום חזרה והדבקת לי נשיקה רטובה רכה עם פה פתוח ולשון שליקקה את שפתיי.
הרמתי זרועות ועטפתי את גבך.
נשכבת לצידי
ידיי כבר היו מתחת לסוודר, חופנים שדיים נטולי חזיה. רכים, חמים. מתמסרים ושפתינו טענו זה את מתיקות לשונה של זו והייפך.
ליטפת את פדחתי.
בהפוגה בין נגיסות וליקוקים הדדיים לחשת "אבל לא שמתי מוסיקה".
בעוד שתי כפות ידיי חופנות מועכות את שדייך השבתי לך "לא חשוב".