שוב עצבים על הבעל! (../images/Emo18.gif ארוך )
אוף, נמאס לי!!!! קצת רקע: אנחנו מחלקים בינינו את הטיפול בנסיכה - הוא איתה בבוקר ואחר כך עובד אחר הצהרים, ואני עובדת בבוקר ואיתה אחר הצהרים ובערב (השעות הקשות, אם יורשה לי לציין). קשה? כן. שווה? מאוד, כי ככה לא צריך להוציא אותה מהבית וזה חסכון גדול, ועד עכשיו חשבתי שזה גם מאפשר להשקיע בה (מתברר שרק חשבתי). עכשיו מגיע הקטע הבעייתי: נמאס לי מהקטנת הראש שלו! אני מגיעה היום הביתה, מאוחר יותר מהרגיל בגלל ישיבה בעבודה, עייפה אחרי לילה של התעוררויות (היא יונקת), קמתי בשש בבוקר כדי לשאוב חלב, להכין לה מרק (כדי שיהיה לו יותר קל!), לשים כביסה במכונה ולשטוף כלים. השארתי לו פתק וביקשתי לא הרבה - לתת לה את התרופה שלה, לתת לה פירות בבוקר וקצת מרק בצהרים, להתקשר לכמה גנים שאנחנו בודקים לקראת השנה הבאה ולתלות כביסה (אם יהיה לו זמן). אני מגיעה בצהרים, עייפה ורעבה, ומתה לקצת זמן לשבת ולנוח לפני שהוא יוצא. יש ארוחת צהרים? "תקחי, יש מלא אוכל במקרר" (תודה באמת, הכל אוכל שאמא שלו הכינה, הוא לא טרח אפילו להוציא משהו ולחמם בשבילי) התקשרת לגנים? "לא, לא ידעתי מה לשאול אותם, תתקשרי את" (מתי בדיוק? ביום שישי בצהרים? מחר בלילה? בשביל מה הכנתי לך רשימת שאלות?) תלית כביסה? "לא הספקתי" (הילדה ישנה עד עשר וחצי בבוקר ומשתיים עד ארבע) מה עשית כל היום? "למדתי" (אווווווווווףףףףףףףףף! הסיכום הוא שיש לך מדי פעם ימים פנויים ללמידה וללכת לספריה, בשביל זה אנחנו מבקשים מכל העולם שישמור עליה מדי פעם!!!) חשבתי שהגעתי לשיא העצבים שלי, עד שגיליתי את החיתול מלא הקקי מונח על השידה, הבגד המלוכלך מהלילה זרוק בתוך המיטה והצעצועים? הוא לא טרח להוציא שום דבר מסל המשחקים מעבר למה שכבר היה מונח בחוץ. איך אני אמורה להאמין לך שאתה משקיע זמן עם הילדה? אני משקיעה בה את הנשמה שלי, אני איתה כל רגע פנוי, מקדישה לה את כל תשומת הלב שלי, אין לי טיפה של זמן לנשום, ואתה מוצא לעצמך זמן פנוי ללמוד!!! איך אני אמורה לסמוך עליו? אני מותשת, אין לי כוח כבר למלחמות האלה, כי ברור לי שכל טענה שאני אשמיע תתקל בתשובה הנצחית: "אני משקיע זמן בלימודים ובבית (שיפוצים)". אז מה? הלימודים שלך יותר חשובים ממנה? השיפוצים לא יכולים לחכות? גם ככה הם נמרחים כבר שנתיים! אני מיואשת - ברור שאין לנו כסף לשים אותה עכשיו במעון, אני בטח לא יכולה לעזוב את העבודה, גם ככה המצב הכלכלי שלנו על הפנים, אבל המחשבה על כך שאני אצטרך להמשיך להתמודד עם הקטנת הראש הזו ועם סדר העדיפויות המעוות שלו גורמת לי פשוט לבכות!!!!!
אוף, נמאס לי!!!! קצת רקע: אנחנו מחלקים בינינו את הטיפול בנסיכה - הוא איתה בבוקר ואחר כך עובד אחר הצהרים, ואני עובדת בבוקר ואיתה אחר הצהרים ובערב (השעות הקשות, אם יורשה לי לציין). קשה? כן. שווה? מאוד, כי ככה לא צריך להוציא אותה מהבית וזה חסכון גדול, ועד עכשיו חשבתי שזה גם מאפשר להשקיע בה (מתברר שרק חשבתי). עכשיו מגיע הקטע הבעייתי: נמאס לי מהקטנת הראש שלו! אני מגיעה היום הביתה, מאוחר יותר מהרגיל בגלל ישיבה בעבודה, עייפה אחרי לילה של התעוררויות (היא יונקת), קמתי בשש בבוקר כדי לשאוב חלב, להכין לה מרק (כדי שיהיה לו יותר קל!), לשים כביסה במכונה ולשטוף כלים. השארתי לו פתק וביקשתי לא הרבה - לתת לה את התרופה שלה, לתת לה פירות בבוקר וקצת מרק בצהרים, להתקשר לכמה גנים שאנחנו בודקים לקראת השנה הבאה ולתלות כביסה (אם יהיה לו זמן). אני מגיעה בצהרים, עייפה ורעבה, ומתה לקצת זמן לשבת ולנוח לפני שהוא יוצא. יש ארוחת צהרים? "תקחי, יש מלא אוכל במקרר" (תודה באמת, הכל אוכל שאמא שלו הכינה, הוא לא טרח אפילו להוציא משהו ולחמם בשבילי) התקשרת לגנים? "לא, לא ידעתי מה לשאול אותם, תתקשרי את" (מתי בדיוק? ביום שישי בצהרים? מחר בלילה? בשביל מה הכנתי לך רשימת שאלות?) תלית כביסה? "לא הספקתי" (הילדה ישנה עד עשר וחצי בבוקר ומשתיים עד ארבע) מה עשית כל היום? "למדתי" (אווווווווווףףףףףףףףף! הסיכום הוא שיש לך מדי פעם ימים פנויים ללמידה וללכת לספריה, בשביל זה אנחנו מבקשים מכל העולם שישמור עליה מדי פעם!!!) חשבתי שהגעתי לשיא העצבים שלי, עד שגיליתי את החיתול מלא הקקי מונח על השידה, הבגד המלוכלך מהלילה זרוק בתוך המיטה והצעצועים? הוא לא טרח להוציא שום דבר מסל המשחקים מעבר למה שכבר היה מונח בחוץ. איך אני אמורה להאמין לך שאתה משקיע זמן עם הילדה? אני משקיעה בה את הנשמה שלי, אני איתה כל רגע פנוי, מקדישה לה את כל תשומת הלב שלי, אין לי טיפה של זמן לנשום, ואתה מוצא לעצמך זמן פנוי ללמוד!!! איך אני אמורה לסמוך עליו? אני מותשת, אין לי כוח כבר למלחמות האלה, כי ברור לי שכל טענה שאני אשמיע תתקל בתשובה הנצחית: "אני משקיע זמן בלימודים ובבית (שיפוצים)". אז מה? הלימודים שלך יותר חשובים ממנה? השיפוצים לא יכולים לחכות? גם ככה הם נמרחים כבר שנתיים! אני מיואשת - ברור שאין לנו כסף לשים אותה עכשיו במעון, אני בטח לא יכולה לעזוב את העבודה, גם ככה המצב הכלכלי שלנו על הפנים, אבל המחשבה על כך שאני אצטרך להמשיך להתמודד עם הקטנת הראש הזו ועם סדר העדיפויות המעוות שלו גורמת לי פשוט לבכות!!!!!
