מזל היחידה
New member
שוב שלום../images/Emo13.gif
אז שמי מזל בת 33 וחצי, אמא לשני נסיכים שובבולים בני 8 וחצי ו-7, גרושה 5 שנים מגדלת 5 וחצי שנים לבד.. בעבר היה לי בן זוג וגם עברנו לגור יחד, לא התאים מכל מיני סיבות שקשורות בו, אבל הסיבה העיקרית היתה הילדים שלי, לא אהבו אותו במיוחד אלא קיבלו אותו כי הוא היה שם, הוא לא טרח במיוחד וגם אם כן זה לא היה טבעי ונכון עבורו, היחד איתו לא היה שלם וגם לא בדרך הנכונה, לקח קצת זמן הבנתי וניתקתי את הקשר כדי שלא יפגע במהלך חיי ילדיי. מאז עברו שנתיים + קצת בלבד אולי קצת הרבה, חיכיתי לדבר הנכון, היום אני מבינה שאין דבר כזה נכון? יש אולי מתאים יותר. לפני כמעט שנה התחלתי שוב להכנס למערכות יחסים שונות אחת מהשניה, במערכת לפני הקיימת אף ניסיתי להתקרב לקטע של הילדים, למרות שבהתחלה שמתי חומה בינו ובין ילדיי, ככל שעבר הזמן הבנתי שאני טועה, הרגשתי שעם כל מה שמרגיש צריך גם לקרב אותם ואותו אליהם, שם הבנתי שטעיתי בבחירה בגדול, אדם שהתגרש ורק מתחיל לקבל את ילדיו בחייו שלו, עם כל מה שהרגיש לי היה מיותר לי וסגרתי את הדלת, לא מצטערת כי אם זה לא זה ואין שיתוף שלי ושלו בין הילדים סימן שזה לא הדבר המתאים בטח לא אצלי אחרי כמה חודשים טובים. היום אני במערכת יחסים חדשה, רק חודשיים בערך יחד, המון יחד יחד בכל מיני דברים, פתאום מן תחושה של זוגיות, לפעמים זה מעיק ומפחיד, גורם לי לסגת אחורה לא יודעת אולי פחד מכישלון בבחירה. לא גרים יחד אבל הוא נשאר אצלי הרבה וזה כיף, אפילו הילדים מחפשים אותו בבית והתחילו לדפוק בדלת השרותים כי אולי הוא בבית, נראה כל כך טבעי לכולנו, זורם נפלא, למרות הכל ברור שישנם דברים גם אחרים לא קלים לי ולו, הסתגלות למצבים שמחזירים אותנו אחורה בזמן לזוגיות הכושלת שהיתה. טוב לי ועם כל זה אני חוששת, חוששת שהגזמתי בזרימה הזאת אצלי בביתי עם ילדיי, מפחדת שאם כל היחד הטוב הזה שנראה כמו הרבה יותר מחודשיים זה יגמר ואז שוב ארגיש שלא רק שעצוב לי אלא גם להם, משתדלת לשלב אותם במינון הנכון, בן זוגי לא נכנס לנו בענינים וכל אחד מאיתנו נותן לשני את המרחב לעשות ולעסוק בדברים השותפים, אבל הוא שם והוא קיים והם רואים והם מבינים, מקווה שימשיך לזרום ככה ואף יותר בכיף ובשמחה. עד כאן לעכשו.. בנתיים.
אז שמי מזל בת 33 וחצי, אמא לשני נסיכים שובבולים בני 8 וחצי ו-7, גרושה 5 שנים מגדלת 5 וחצי שנים לבד.. בעבר היה לי בן זוג וגם עברנו לגור יחד, לא התאים מכל מיני סיבות שקשורות בו, אבל הסיבה העיקרית היתה הילדים שלי, לא אהבו אותו במיוחד אלא קיבלו אותו כי הוא היה שם, הוא לא טרח במיוחד וגם אם כן זה לא היה טבעי ונכון עבורו, היחד איתו לא היה שלם וגם לא בדרך הנכונה, לקח קצת זמן הבנתי וניתקתי את הקשר כדי שלא יפגע במהלך חיי ילדיי. מאז עברו שנתיים + קצת בלבד אולי קצת הרבה, חיכיתי לדבר הנכון, היום אני מבינה שאין דבר כזה נכון? יש אולי מתאים יותר. לפני כמעט שנה התחלתי שוב להכנס למערכות יחסים שונות אחת מהשניה, במערכת לפני הקיימת אף ניסיתי להתקרב לקטע של הילדים, למרות שבהתחלה שמתי חומה בינו ובין ילדיי, ככל שעבר הזמן הבנתי שאני טועה, הרגשתי שעם כל מה שמרגיש צריך גם לקרב אותם ואותו אליהם, שם הבנתי שטעיתי בבחירה בגדול, אדם שהתגרש ורק מתחיל לקבל את ילדיו בחייו שלו, עם כל מה שהרגיש לי היה מיותר לי וסגרתי את הדלת, לא מצטערת כי אם זה לא זה ואין שיתוף שלי ושלו בין הילדים סימן שזה לא הדבר המתאים בטח לא אצלי אחרי כמה חודשים טובים. היום אני במערכת יחסים חדשה, רק חודשיים בערך יחד, המון יחד יחד בכל מיני דברים, פתאום מן תחושה של זוגיות, לפעמים זה מעיק ומפחיד, גורם לי לסגת אחורה לא יודעת אולי פחד מכישלון בבחירה. לא גרים יחד אבל הוא נשאר אצלי הרבה וזה כיף, אפילו הילדים מחפשים אותו בבית והתחילו לדפוק בדלת השרותים כי אולי הוא בבית, נראה כל כך טבעי לכולנו, זורם נפלא, למרות הכל ברור שישנם דברים גם אחרים לא קלים לי ולו, הסתגלות למצבים שמחזירים אותנו אחורה בזמן לזוגיות הכושלת שהיתה. טוב לי ועם כל זה אני חוששת, חוששת שהגזמתי בזרימה הזאת אצלי בביתי עם ילדיי, מפחדת שאם כל היחד הטוב הזה שנראה כמו הרבה יותר מחודשיים זה יגמר ואז שוב ארגיש שלא רק שעצוב לי אלא גם להם, משתדלת לשלב אותם במינון הנכון, בן זוגי לא נכנס לנו בענינים וכל אחד מאיתנו נותן לשני את המרחב לעשות ולעסוק בדברים השותפים, אבל הוא שם והוא קיים והם רואים והם מבינים, מקווה שימשיך לזרום ככה ואף יותר בכיף ובשמחה. עד כאן לעכשו.. בנתיים.
