שווא נע/נח

arifell

New member
שווא נע/נח

הרבה פעמים יוצא לי להקריא קטעי טקסט מנוקדים (ומוטעמים), והרבה פעמים אני לא בטוח שווא שניצב לפני הינו נח או נע. אז מה הכלל? איך אני יודע (כאשר נתונים לי שהאות המנוקדת באה לאחר תנועה ארוכה (או לחילופין, לאחר תנועה קצרה), או אם היא דגושה (או לא)) שהשווא הוא נע (או לא).
 

yavin

New member
../images/Emo26.gif

שווא נע
שווא בראש מלה
השני מבין שני שוואים רצופים באמצע מילה
שווא שבא מתחת לאות דגושה
אחריו לא יבוא דגש
שווא שמקורו בתנועה
שווא נח
מקורו באפס תנועה
שווא שבא בסוף מילה
שני שוואים רצופים בסוף מילה
הראשון מבין שני שוואים רצופים באמצע מילה
בא בדרך כלל אחרי תנועה קצרה*
אחרי שווא נח יבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת וכמובן שיש את השווא המרחף... אך לא שאלת עליו
 

arifell

New member
שווא מרחף??? מה זה?

נניח יש לי הברה מוטעמת, השווא שאחריה נח או נע (באמצע מילה). נניח שההברה היא לא מוטעמת, אבל היא ארוכה, מה מצב השווא במקרה זה?
 
עד כמה שאני יודע...

שווא שבא אחרי תנועה ארוכה הוא תמיד שווא נע. אני חושב ש-yavin לא הזכיר את זה ככה. שווא מרחף הוא, לדעתי, סתם המצאה שהמציאו כדי לנסות להסביר שוואים יוצאי דופן. ולגבי מה ש-yavin כתב על "שווא שמקורו בתנועה", זה עד כמה שאני זוכר - ההסבר לקיומו של שווא מרחף. במילה "עגבניה", למשל, לפי הכללים הרגילים היה אמור להיות דגש ב-ב'. אבל אין דגש, והתירוץ הרגיל לכך (אם אני זוכר נכון) הוא שהשווא ב-ג' הוא שווא מרחף, שמקורו בתנועה.
 
כמה מילים על השוואים

נתחיל בתיקון לנאמר לעיל: שווא אחרי תנועה גדולה מוטעמת הוא שווא נח לכל דבר, כמו השווא בבי"ת בצורות כמו תָּשֹׁבְנָה ו-תָּשֵׁבְנָה. נמשיך בחמשת הכללים להכרת השווא הנע, כפי שניסחם רבי אליהו בחור: שווא נע הוא אחד מן השוואים האלה: 1. שווא בראש מילה, 2. השווא השני משני שוואים רצופים באמצע מילה, 3. שווא אחרי תנועה גדולה לא מוטעמת, 4. שווא תחת אות דגושה, 5. שווא בראשונה מבין שתי אותיות זהות: צִלְלֵי. (למעשה, הכלל האחרון עוסק בהגייה בלבד, והשווא אינו נע מבחינה דקדוקית טהורה.) לצורך זיהויו של שווא בצורה מנוקדת כלשהי די בחמשת הכללים האלה, ואין צורך לחזור לצורת היסוד. ולסיום, כדאי לעיין גם באתר לשונט
מאגר מרכזי
תורת ההגה
פרק רביעי.
 

or99

New member
הכלל החמישי גם אינו ממש נכון...

לגבי הגייה. ארי דיבר על קריאה בתורה, ובפרשת השבוע אם אקרא לדוגמה בפרק כ"ח את המילים "וּבֵרַכְךָ", "וּבְבִתָּהּ", אקרא את הכ' והב' כשווא נח. אני הולך לפי שיטת הרב ברויאר בספרו, וכשהוא יהיה בהישג ידי אפרט יותר על הכללים. (אגב, שאלתי פעם תימני והוא אמר לי שגם אצלם במילים כמו וּבְבִתָּהּ השווא נח. לגבי וּבֵרַכְךָ לא בדקתי).
 
אז מה זה שווא מרחף?

וסליחה אם הטעיתי כשכתבתי ששווא אחרי תנועה גדולה הוא תמיד נע. (ככה למדתי). לגבי הראשון השווא בראשונה מבין שתי אותיות זהות, כשאני קראתי את פרשת "כי תבוא" כן קראתי את השווא ההוא כשווא נע. אחרת - גם המילה "הללויה" היתה אמורה להיות עם שווא נח מתחת ל-ל' הראשונה וזה היה נשמע לגמרי אחרת ממה שאומרים בדרך כלל. אז נראה לי שהכלל החמישי שעובד האקדמיה דיבר עליו - דווקא נכון. ועם כל זאת - מה זה שווא מרחף? (ולמה אין דגש קל ב-ב' של עגבניה?
 
כמה מילים על השווא ה"מרחף"

השווא ה"מרחף" מרחף רק בשמו. המושג "שווא מרחף" נוצר בעיקר כעזר דידקטי כדי להבחין בין השווא הזה, שהוא שווא נח כמעט לכל דבר, לשווא הנח ה"אמתי". שני השוואים האלה סוגרים את ההברה שהם מופיעים בה, אולם אחרי השווא הנח ה"אמתי" אותיות בגדכפ"ת מקבלות דגש קל, ואילו אחרי השווא ה"מרחף" - לא. הסבר על דרך היווצרות השווא ה"מרחף" תוכל למצוא באתר לשונט,
מאגר מרכזי,
תורת ההגה,
פרק רביעי. למיטב הכרתי, כל השוואים, שהכלל החמישי של אליהו בחור עוסק בהם, הם שוואים "מרחפים".
 

or99

New member
יש התייחסות גם להללויה...

הספר פשוט לא בהישג ידי כרגע. מחר תקבל פירוט. שווא מרחף נהגה תמיד כשווא נח.
 

or99

New member
תחזיקו חזק...

הרב ברויאר בספרו "טעמי המקרא" (וגם בהקדמה לתנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק) עוסק בנושא במסגרת הדיון על הגעיות (או המתגים). אלו הם הקווים המופיעים מתחת למילים בנוסף לטעמי המקרא. (לדוגמה, כאן בפסוק ב' מופיעה געיה מתחת לאות ל' במילה "ולקחת"). הוא מחלק את הגעיות לעשרה סוגים. לדוגמה במילה "ולקחת" הגעיה היא מסוג "געיה קלה" שמופיעה בהברה פתוחה לא מוטעמת (היא הנפוצה ביותר). עוד סוג אחד מתוך העשרה קרוי "געיית הדומות". געיה זו באה בתנועה קטנה לפני שתי אותיות דומות (כלומר, זהות) אבל רק כשהשווא הוא שווא נע (וזהו שבניגוד לדברי אליהו בחור, הוא לא תמיד נע!) לכן, בכל פעם בתנ"ך שנראה תנועה קטנה לפני שווא ראשון בשתי אותיות זהות, נדע שהשווא הוא נע אם ישנה געיה שם. לדוגמה: מחַֽלְלֶיהָ (שמות לא,יד), רִֽבְבוֹת (במדבר י,לו), הַֽלְלו-יה - השווא הוא שווא נע. אולם, הכלל ההפוך לא תמיד עובד. מכיוון שהגעיה היא מסוג געיית רשות, ולא מסומנת בכל כתבי היד של התנ"ך בכל מקום בו היא ראויה לבוא, לא כל מקום כזה של חוסר געיה משמעותו היא שווא נח. מלבד הגעיה, סימן נוסף שבא לעזרתנו הוא חטף באות לא גרונית. הרבה כתבי יד של התנ"ך סימנו שווא נע כחטף פתח (מכיוון שכך השווא הנע נהגה בזמנם), ולכן, כל אות לא גרונית בה מופיע חטף פתח נהגית כשווא נע. אלא שגם כאן הכלל ההפוך לא עובד. לא בכל מקום בו אין חטף ואין געיה, השווא הוא שווא נח.. כאמור, הכללים ההפוכים לא ממש תקפים, אבל לדברי הרב ברויאר, אם אין געיה או חטף באף אחד מכתבי היד, מאוד סביר להניח שהשווא הוא שווא נח. לכן לדבריו במילים "יברֶכְךָ", "הנְנִי", וכן בכל המילים מסוג "וּבְבּ...", "וּכְכּ..." השוא הוא נח. במהדורות התנ"כים שההדיר הרב ברויאר הוסרו באופן עקרוני החטפים מהאותיות שאינן גרוניות, אבל בכל מקרה כזה הוא הוסיף געיית הדומות על מנת שנדע שהשווא הוא נע. לכן, בתנ"כים של הרב ברויאר נוכל להשתמש בכלל הראשון שהזכרנו: בכל פעם בתנ"ך שנראה תנועה קטנה לפני שווא ראשון בשתי אותיות זהות, נדע שהשווא הוא נע אם ישנה געיה שם. (הכלל ההפוך כאמור לא מחויב אבל כמעט תמיד נכון! היכן שאין געיה השווא הוא כמעט תמיד נח). במילה הללויה (שאגב, בכתבי היד של התנ"ך מופיעה כשתי מילים מוקפות: הללו-יה), יש געיה בכל המקומות בהם היא מופיעה, ובד"כ מופיע גם חטף קמץ באות ל' (בכתבי היד המסמנים חטפים כאלה). כך שהשווא הוא נע. יצא קצת מסובך... אם יש שאלות אשמח לענות.
 

or99

New member
צ"ל: "וּבְב..", "וּכְכ..". ללא דגש.

כמו בדוגמה שהזכרנו: וּבְבִתָּהּ, וגם וּבְבָנֶיהָ שבפרשה.
 
תודה, אור. (נר מצוה ותודה אור?)

תודה על ההסברים ועל המובאות מספרו של הרב ברויאר. ואכן יש לי שאלה אבל היא כבר לא נוגעת לשוואים אלא לאותן געיות. כשאני למדתי לקרוא בתורה, למדתי שכאשר הגעיה הזו מופיעה סמוך לקמץ, זו הוכחה שמדובר בקמץ גדול ולא בקמץ קטן. לכן, למשל, כשהיה מתג כזה ליד הקמץ הראשונה של המלה "קדשים" (בביטוי קדש-קדשים) קראתי את המלה kadashim. אני יודע שיש שקוראים אחרת. מה נכון לדעתך?
 

or99

New member
הגעיה שאתה מדבר עליה...

נקראת געיה קלה, והיא מופיעה רק בהברה פתוחה בלתי מוטעמת. ברצף של קמץ בהברה לא מוטעמת ולאחריו שווא קיימות שתי אפשרויות: 1. מדובר בהברה סגורה - השווא נח והקמץ הוא קמץ קטן. לדוגמה: חָכְמָה 2. מדובר בהברה פתוחה - השווא נע והקמץ הוא קמץ גדול. לדוגמה: שָׁמְרוּ אם ישנה געיה קלה בהברה זו, בהכרח האפשרות השנייה היא הנכונה משום שגעיה כזו מופיעה כאמור רק בהברה פתוחה לא מוטעמת. (גם במקרה זה צריך להיזהר, משום שכלל הפוך אינו נכון. לא בכל פעם שאין געיה אפשרות 1 היא הנכונה. לפעמים הגעיה לא מופיעה מסיבות שונות. לדוגמה בראשית ו,יג אין געיה במילה "מלאה" ולמרות זאת אפשרות 2 היא הנכונה שם). לפי הסבר זה אין כאן עניין כלל למילה קדשים, משום שגם לשיטה שמדובר בקמץ קטן, ההברה שם היא הברה פתוחה לא מוטעמת ואין מניעה שתופיע שם געיה קלה. אלא שלספרדים יש שיטה שונה (שלדעת הרב ברויאר ולדעת החוקרים אינה נכונה). לדעתם הגעיה היא סימן מוחלט לכך שהקמץ הוא קמץ גדול. לכן לשיטתם במילה קדשים הקמץ גדול וכן במילה צָהֳרים, נָעֳמי והדומות להן. (לשיטתנו הקמץ קטן, אלא שגם כאן מדובר בהברה פתוחה לא מוטעמת ואין שום מניעה שתופיע געיה במילים אלו).
 
שוב - תודה.

אני לא למדתי אצל ספרדי (אלא אצל יֶקֶה) ואצלו הגעיה הסמוכה לקמץ היתה תמיד סימן לקיומו של קמץ גדול. ואכן, בפרשת השבוע, כשנאמר "והיית ממשש בצהרים" הקריאה שלי היתה לפי קמץ גדול ב-צ'.
 
שווא מרחף

הוא שווא אחרי תנועה קטנה, שהחליפה שווא נע (למנוע רצף של שני שוואים נעים), למשל: מַלְכֵי, סִפְרֵי, בִּזְכוּת, בִּדְפוּס, שׁוֹמֶרְךָ. למעשה, זהו שווא נע, שהתחיל לרחף ברגע שפגש שווא נע אחר. האחר (הראשון) הפך לתנועה קטנה.
 
תודה.

אם זה ההסבר - אז אתה הראשון שהצליח להסביר לי את זה. ועד עכשיו חשבתי שזו סתם המצאה. יופי.
 
למעלה