שווה קריאה
לקראת יום השואה, צף ועלה לי סיפור שאני מדחיק כבר שנתיים וחצי. בשבוע האחרון לחייו של אבי, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בגיא ההריגה רומבולה שבריגה־לטביה, הוא אושפז במחלקה פנימית בבית חולים גדול. כשהגעתי לבקר אותו בוקר אחד לפני העבודה, מצאתי אותו קשור בידיו וברגליו למוטות המיטה. כשהוא ראה אותי התגובה הראשונה שלו היתה: "גם אותך הם תפסו?"
התברר כי בלילה אבי עשה קצת "בלגן": הוא קם מהמיטה בניגוד להוראת האחיות, צעק וליכלך את הרצפה. האחיות עשו את מה שהתבקש מבחינתן כדי להעביר את הלילה בשלום, וריתקו אותו למיטה. אבי, בשבוע האחרון, היה מטושטש מאוד, ואירוע הקשירה למיטה הציף לו זיכרונות מהשואה. קשה לי לחשוב על מה עבר עליו בשעות שבהן היה קשור למיטה ומה חשב כשראה אותי בבוקר. כל זה היכה בי ברגע בו שאל אותי האם גם אותי תפסו. לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לבכות. האחיות הבינו מיד את טעותן ושיחררו אותו. כעבור מספר ימים נפטר.
כשאושפז, בעת הקליטה למחלקה, שאלו אותו אם הוא ניצול שואה וסימנו זאת בטופס. שמחתי אז לדעת שנותנים לניצולי שואה יחס מיוחד בבית החולים.
קשה לי להאשים את הצוות הרפואי. ככל שזכור לי, היו שם שתי אחיות שמחזיקות מחלקה פנימית גדולה וקשה. אני בטוח גם שאבי לא עשה להן חיים קלים. אבל אני בטוח שאם הן היו מבינות את ההשלכות של המעשה שלהן, הן היו מחפשות פתרון אחר. אני כמובן הייתי אכול רגשות אשם שהשארנו אותו לבד בלילה.
כולם מדברים על סיוע כספי לניצולי שואה ועל ניצולי שואה רעבים. אבי לא היה רעב ולא היה זקוק לכסף. הוא היה זקוק ליחס אנושי בימיו האחרונים. גם אני נכשלתי בזה וגם הצוות הרפואי.
אם אתם חלק מצוות רפואי, הטיפול בקשישים הוא מאתגר במיוחד. הם טרחנים, לעתים לא נחמדים, לא מובנים, לא שומעים ולא תמיד משתפי פעולה. קל מאוד לצעוק עליהם, להתעלם מבקשותיהם, לקשור אותם למיטה כדי שלא יפריעו. במקרה כזה תזכרו, כי יחס קר ומנוכר יכול להחזיר אדם כזה אל נקודת השפל של חייו.
אלון גל, יהוד
