מסלול המכשולים שלי
איך לומר זאת? מתחיל ונגמר ברגע שפותחים את הדלת. המרפסת שהייתה אמורה להיות נגד החלקה איננה כזו. אני לא נכנסת למשטחים רטובים נקודה, התיק סגור. גם עם כסא גלגלים.
לפיכך, מסלול המכשולים המעניין שלי הוא בעיקר מופע אור-קולי. אני מדברת על הברקים, כמובן, והתקפי האפילפסיה. יש לי כמה סוגי התקפים בדרגות כאב-לוואי וזמן משתנות: פרכוס משאיר את כל הגוף כואב ותשוש, ניתוקים מותירים אחריהם כאב ראש ועיניים, וזה שיכול להימשך אפילו יותר משעה אבל לא מכאיב (כל עוד אני לא נחבלת בדרך) הוא "מצב במבי". מבחוץ אפשר לכנות את זה זומבי, אני לכאורה יכולה ללכת ולעשות דברים אבל לא עושה אותם בהגיון ולא מגיבה לסביבה. מבחינתי, כפי שהגדרתי זאת אז, התחושה היא שהמוח כמו במבי על הקרח
מהסצנה הזו, כאילו מנסה להתייצב על מציאות אך שוב ושוב מחליק ונופל.
בכל אופן, זה לא ימנע ממני לפקוח תריסים למראות הגשם והשקיעות (והשלג אם יבוא). לשם כך דרוש עוד אדם ערני וחביב שעם הברק הראשון יגיף את כל הפתחים כי אין לי יכולת תגובה באותו רגע. מה שאומר שממילא יש לי חברה נעימה להעביר איתה את הקור הנורא וכל הכאב שהוא לכל הרוחות מעורר
ובאשר לכאבי העצמות כבר אין מה לומר. עוד לא התחיל המופע האמיתי וכבר אני מחשבת כמה משככים אפשר לקחת באיזה הרכב. דחוף שמישהו ייתן לחורף בעיטה לתוך הקיץ!
חיוכימים,
סיגל
נ.ב.
מפאת מזג האוויר ובלה בלה בלה יכול להיות שלא אוכל להיכנס לכאן באופן סדיר, אבל אשתדל מאוד.
באותה נשימה – מי מוכן להעלות את הסכמ"ש במקומי השבוע?
נ.ב.ב. התגובה הזו נכתבה אתמול במקבילת word שבמחשבי בדיוק כדי לא לאבד את הכל בטעות בתפוז. רגע וחצי לפני שהייתי מוכנה להעתיק ולפרסם בתפוז, המחשב נתקע וכבה. מרפי התעלה על עצמו הפעם