שום דבר לא בטוח
היא כבר לא הציעה את המצעים לפני שהוא הגיע הביתה. גם את הבוילר היא לא הדליקה, וגם את המגבת בחדר האמבטיה היא לא תלתה. פעם היא הייתה עושה את זה. ביום חמישי, מוקדם בבוקר, היא הייתה קמה, פותחת את החלון בחדרו, מנערת את הפוך ומציעה בשבילו את המיטה. אחר כך היא הייתה הולכת לחדר האמבטיה, מדליקה את הבוילר, מוציאה את המגבת מן הארון שבפינה ותולה אותה. רק אז הייתה מרשה לעצמה לנוח ולחכות, לחכות לו. הכל היה צריך להיות מוכן. הכל בשבילו. הכל כדי שהוא יגיע, יצעק ``שלום הגעתי!``, יוריד את המדים, יתקלח וילך לנוח. למחרת הוא היה מתעורר רענן וחוגג כל הסופ``ש. ביום ראשון , מוקדם בבוקר, הוא היה מחבק אותה, נותן לה נשיקה על הלחי ,אומר לה שהיא האימא הכי הכי והולך, עד ליום חמישי שבועיים לאחר מכן. בדיוק כמו שכל בן צריך לעשות במשך שלוש שנים מחייו. צבא. אבל עכשיו היא כבר לא הציעה את המצעים, וזה לא שהיא האמינה באמונות תפלות או משהו כזה, בשום אופן לא. אבל פעם שעברה, כשהכל היה מוכן בשבילו, הטלפון צלצל בדיוק כשהיא עמדה לנוח- לחכות לו. הוא דיבר מהפלא-פון. הוא לא יוכל להגיע השבת. – ``כוננות מוגברת`` הוא אמר היא התפלאה וגם קצת כעסה. לא שזה לא קרה כבר בעבר, אבל כל כך קרוב לשעת היציאה?! – ``איך אתה נותן להם לעשות לך את זה?!`` היא שאלה ``הם אמרו לך שאתה בטוח יוצא השבת``. והוא ענה לה. הוא ענה לה שזה לא אשמתו, ושזאת גם לא אשמתם, ושזה קורה. – ``אף פעם אני לא יוצא על בטוח! רק המוות בטוח, אימא`` הוא אמר ואחר כך הוסיף שהוא חייב לזוז. עכשיו, היא כבר לא הציעה את המצעים בימי חמישי. ובאמת שלא היו לה אמונות טפלות. לא `טפו טפו טפו`, ולא חתול שחור ולא חמסה ולא מזוזה. אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים. אף פעם אי אפשר להיות בטוחים, כי רק המוות בטוח. ואולי, אולי גם המוות לא בטוח. אולי אם היום היא לא תציע את המצעים, אולי הוא יחזור.
היא כבר לא הציעה את המצעים לפני שהוא הגיע הביתה. גם את הבוילר היא לא הדליקה, וגם את המגבת בחדר האמבטיה היא לא תלתה. פעם היא הייתה עושה את זה. ביום חמישי, מוקדם בבוקר, היא הייתה קמה, פותחת את החלון בחדרו, מנערת את הפוך ומציעה בשבילו את המיטה. אחר כך היא הייתה הולכת לחדר האמבטיה, מדליקה את הבוילר, מוציאה את המגבת מן הארון שבפינה ותולה אותה. רק אז הייתה מרשה לעצמה לנוח ולחכות, לחכות לו. הכל היה צריך להיות מוכן. הכל בשבילו. הכל כדי שהוא יגיע, יצעק ``שלום הגעתי!``, יוריד את המדים, יתקלח וילך לנוח. למחרת הוא היה מתעורר רענן וחוגג כל הסופ``ש. ביום ראשון , מוקדם בבוקר, הוא היה מחבק אותה, נותן לה נשיקה על הלחי ,אומר לה שהיא האימא הכי הכי והולך, עד ליום חמישי שבועיים לאחר מכן. בדיוק כמו שכל בן צריך לעשות במשך שלוש שנים מחייו. צבא. אבל עכשיו היא כבר לא הציעה את המצעים, וזה לא שהיא האמינה באמונות תפלות או משהו כזה, בשום אופן לא. אבל פעם שעברה, כשהכל היה מוכן בשבילו, הטלפון צלצל בדיוק כשהיא עמדה לנוח- לחכות לו. הוא דיבר מהפלא-פון. הוא לא יוכל להגיע השבת. – ``כוננות מוגברת`` הוא אמר היא התפלאה וגם קצת כעסה. לא שזה לא קרה כבר בעבר, אבל כל כך קרוב לשעת היציאה?! – ``איך אתה נותן להם לעשות לך את זה?!`` היא שאלה ``הם אמרו לך שאתה בטוח יוצא השבת``. והוא ענה לה. הוא ענה לה שזה לא אשמתו, ושזאת גם לא אשמתם, ושזה קורה. – ``אף פעם אני לא יוצא על בטוח! רק המוות בטוח, אימא`` הוא אמר ואחר כך הוסיף שהוא חייב לזוז. עכשיו, היא כבר לא הציעה את המצעים בימי חמישי. ובאמת שלא היו לה אמונות טפלות. לא `טפו טפו טפו`, ולא חתול שחור ולא חמסה ולא מזוזה. אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים. אף פעם אי אפשר להיות בטוחים, כי רק המוות בטוח. ואולי, אולי גם המוות לא בטוח. אולי אם היום היא לא תציע את המצעים, אולי הוא יחזור.