קריירה קצרה מדי...
שון ג'ונסון היתה באור הזרקורים בסך הכל שנתיים, בהם זכתה בתואר אלופת העולם עם נבחרת ארה"ב, בקרב רב ובקרקע ב2007. באותה שנה גם לקחה שלל מדליות באליפות הפן-אם, וכמובן המשחקים האולימפים בביג'ינג, בהם לקחה את התואר האולימפי בקורה, ושלוש מדליות כסף - עם הנבחרת, בקרב רב ובקרקע.
בתור מתעמלת היא תזכר באקרובטיקה הקשה שלה, בנקיון הביצוע שלה ובעיקר ביציבות - בעזרתם היא התגברה על חולשה בארטיסטיות ובריקוד והובילה את הענף והטביעה את חותמה.
באופן מובן לכל, אך לאכזבת כל מעריציה, היא לקחה פסק זמן לאחר האולימפיאדה, במהלכו כיכבה בעולם המדיה, זכתה ברוקדים עם כוכבים, כיכבה בשערי עיתוני נוער ושחקה שטיחים אדומים בפרמיירות לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. במהלך "פסק הזמן" היא גם דפקה לעצמה את הברך בחופשת סקי - מה שהקשה עליה לחזור לכושר מלא ומנע ממנה את הקאמבק.
כל הדור הזה של 2008 סיפק לעולם ההתעמלות ולמתעמלות הצעירות שיעור חשוב מאד. ג'ונסון, ליוקין, בריג'ט סלואון, סקרמון, צ'נג פיי - הן כולם לקחו את אותו הפסק זמן לאחר בייג'ינג. אך ברמתו הנוכחית של הספורט, המסר הוא חשוב וברור - לעשות הפסקה במשטר האימונים ולנסות לחזור זה מכה אנושה לגוף, ואולי אף חושף אותו לפציעות חמורות יותר מאשר עיסוק שוטף ורציף. השיעור השני הוא, שמעבר לכל פינה מחכות עשרות מתעמלות שיעוטו על ההזדמנות בהעדרכן ויקחו את מקומכם.
כך ראינו את ג'ונסון, ממל, נסטיה, צ'נג פיי, ג'יאנג יויואן, דנג לין לין והא קשין במרוץ נגד השעון לחזור לכושר, להמנע לפציעות ולנסות לזכות במקום בנבחרת ללונדון. כרגע, לא ברור מה קורה עם הסיניות - אבל בארה"ב נראה שרק ליוקין עוד יכולה להגיע לקו הסיום - וגם זה רחוק מלהיות בטוח.
