ToryMaster
New member
שונאת כאן (טריגר)
אתם לא חייבים לקרוא, זה מה שנקרא טריגר קשה וזה ארוך ומשעמם. --------------------------------------------------------------- מעדיפה לשמור על התדמית הקשוחה וחסרת הבעיות, אבל זה לא עובד לי. אין לי מקום אחר. החיים שלי כל כך פרוצים וכל כך מוכרים וידועים. גם כאן זה נעשה פתוח מדי. אני נקרעת ונמחצת בין שני ניגודים. מצד אחד החברים שלי שרואים בי מעין דמות מושלמת, משהו שמעליהם, ששווה יותר, שצריך לקנא בו ולנסות להשתוות אליו, ומצד שני המשפחה, שרואה בי את הכבש השחורה המיותרת וחסרת הכבוד. אני לא כזו. היא מבלה חצי מהזמן הפנוי שלה בלהשפיל אותי, ולקרוא לי חזירה אנוכית ואגואיסטית בלי ושם יחס לכסף ועם סדר עדיפויות מעוות. אני מנסה לומר לה שמשהו מציק לי, אבל היא ישר צועקת עלי והופכת את התלונה שלי לעוד התבכיינות חסרת תכלית וטעם. אני נקרעת בין הרצון פשוט להניח להכל ולזרוק הכל לפח לבין הרצון להוכיח לה שהיא טועה. היו לי תקופות שטענתי שאני רזה מדי, שטענתי שאני צריכה ללכת לבדיקות, אבל היא דחתה את זה, טענה שאין בי שום בעיה ושאני נראית בסדר גמור, אולי אפילו צמיגון קטן. אז מה? אז הפסקתי לאכול. זה מעניין אותה? לא. היא ממשיכה לצעוק וממשיכה לכעוס ולהפיל אותי ולהכות אותי (מטאפורית). אחר כך היא מתפלאה שהבת שלה מכוסה צלקות ומנסה להתאבד. יופי באמת. נכנסת לחדר ומנסה להכריח אותי לדבר איתה. ברגע שאנסה להגיד משהו היא תצרח עלי. אני כועסת, אני עצובה, היא יודעת שאסור להתעסק איתי בזמנים כאלו. צעקתי את זה עליה כשעדן התאבד. פאק. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה. אין לי מילים לתאר כמה כואב לי, כמה יש לי חור בלב מאז שזה קרה, כמה אני לא רואה טעם לחיים... כמה אני שונאת אותו ומקנאה בו ביחד על זה שהיה לו את האומץ ללכת עם זה עד הסוף. אני מתפרקת לגורמים, והעולם רק מוסיף עוד ועוד דרישות. אני לא מושלמת! שומעים? אני לא מושלמת! אני גם לא שפל המדרגה! אני בן אדם! עם רגשות מרוסקים!
אתם לא חייבים לקרוא, זה מה שנקרא טריגר קשה וזה ארוך ומשעמם. --------------------------------------------------------------- מעדיפה לשמור על התדמית הקשוחה וחסרת הבעיות, אבל זה לא עובד לי. אין לי מקום אחר. החיים שלי כל כך פרוצים וכל כך מוכרים וידועים. גם כאן זה נעשה פתוח מדי. אני נקרעת ונמחצת בין שני ניגודים. מצד אחד החברים שלי שרואים בי מעין דמות מושלמת, משהו שמעליהם, ששווה יותר, שצריך לקנא בו ולנסות להשתוות אליו, ומצד שני המשפחה, שרואה בי את הכבש השחורה המיותרת וחסרת הכבוד. אני לא כזו. היא מבלה חצי מהזמן הפנוי שלה בלהשפיל אותי, ולקרוא לי חזירה אנוכית ואגואיסטית בלי ושם יחס לכסף ועם סדר עדיפויות מעוות. אני מנסה לומר לה שמשהו מציק לי, אבל היא ישר צועקת עלי והופכת את התלונה שלי לעוד התבכיינות חסרת תכלית וטעם. אני נקרעת בין הרצון פשוט להניח להכל ולזרוק הכל לפח לבין הרצון להוכיח לה שהיא טועה. היו לי תקופות שטענתי שאני רזה מדי, שטענתי שאני צריכה ללכת לבדיקות, אבל היא דחתה את זה, טענה שאין בי שום בעיה ושאני נראית בסדר גמור, אולי אפילו צמיגון קטן. אז מה? אז הפסקתי לאכול. זה מעניין אותה? לא. היא ממשיכה לצעוק וממשיכה לכעוס ולהפיל אותי ולהכות אותי (מטאפורית). אחר כך היא מתפלאה שהבת שלה מכוסה צלקות ומנסה להתאבד. יופי באמת. נכנסת לחדר ומנסה להכריח אותי לדבר איתה. ברגע שאנסה להגיד משהו היא תצרח עלי. אני כועסת, אני עצובה, היא יודעת שאסור להתעסק איתי בזמנים כאלו. צעקתי את זה עליה כשעדן התאבד. פאק. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה. אין לי מילים לתאר כמה כואב לי, כמה יש לי חור בלב מאז שזה קרה, כמה אני לא רואה טעם לחיים... כמה אני שונאת אותו ומקנאה בו ביחד על זה שהיה לו את האומץ ללכת עם זה עד הסוף. אני מתפרקת לגורמים, והעולם רק מוסיף עוד ועוד דרישות. אני לא מושלמת! שומעים? אני לא מושלמת! אני גם לא שפל המדרגה! אני בן אדם! עם רגשות מרוסקים!
