זה יישמע מצחיק.
אבל זה החינוך שקיבלתי מהבית, בגלל זה בעיקר אני שונא שקרים. כשאבא שלי תפס אותי בשקר כשהייתי ממש קטן, הוא הכריח אותי לתלות שלט שאמר שאני לא אשקר יותר. ויודעת מה? אני מודה לו על החינוך הזה, ועל עוד הרבה דברים אחרים קטנים שהפכו אותי למה שאני היום. אני שונא את העובדה שאנשים צריכים להעזר בשקרים בשביל לנווט את חיי היום-יום שלהם למקום טוב יותר. במקום לשנות את החיים עצמם ולהביא את עצמם למצב של מחסור אמיתי בצורך להמציא שקר. אני לא אומר שאני טלית שכולה תכלת, לצערי. אבל בין שקר שפוגע לבין שקר שנועד להרגיע אנשים, למשל, יש הרבה הבדל. הרעיון שמישהו ישקר לי, בין אם מדובר במישהו אהוב ובין אם מדובר במישהו שהוא סתם מכר שלי- לא קביל בעייני. למה? מכיוון שאין שום סיבה לשקר לי. לא כשאני מקבל כל אדם כמות שהוא כל עוד הוא לא פוגע בסביבה שלו. ובמיוחד, כמו במקרה הזה, כשמישהו שהוא לא סתם אהוב, אלא ממש אהבה. היכולת של מישהי לומר לי שהיא אוהבת אותי, לפני שהיא טרחה לספר לי שהיא שיקרה בקשר לפרט מסויים לגביה... היא פשוט בלתי נתפסת מבחינתי.
