"שחור, גדול וחזק"
"כרגיל, מה?", חייך אלי המזנונאי בקפטריה של האוניברסיטה. "אני מבקשת את הכרגיל שלה". הסתובבתי אל עבר הקול הנשי שעמד מאחורי וראיתי אותה, את ה"יריבה הסמויה" שלי מהחוג להיסטוריה, שעד לאותו רגע לא החלפנו ביננו ולו מילה אחת במהלך חצי שנת לימודים הראשונה. חוט סמוי של "יריבות" היה מתוח ביננו על התואר "מלכת החוג". לקחנו את כוסות הקפה אל הדשא, ושם, על הדשא נבטו זרעים ראשונים של חברות מופלאה בת שנים. הכל היה בה, בחברות המולפאה הזו: שיחות אינטימיות, בתי קפה, שופינג, לימודים, נסיעות משותפות לחו"ל, צחוק ובכי. הלימודים הסתיימו. פנינו לכיוונים שונים. החברות עדיין נשארה מופלאה. תאריך "יום ההולדת" לציון 10 שנות חברות מופלאה התקרב. בין יתר עיסוקי הרבים, הדרכתי קבוצות מטיילים בחו"ל. החלטתי להפתיע אותה ולהזמין אותה לטיול שהייתי אמורה להדריך באירופה. התרגשנו. ועוד איך התרגשנו. לפני הנסיעה, תוך כדי, וכמובן לאחר החזרה מאירופה. אלא שההתרגשות שבאה עם החזרה לארץ, היתה שונה. היתה בה הבנה הדדית שאנחנו עומדות בפני סיום חברות מופלאה. מבלי להיכנס לפרטים, דברים שראיתי שם לא ראיתי כאן. לא אהבתי את "התגליות" החדשות. חשבתי שאותה חברות מופלאה לא תוכל להמשיך ולהתקיים בזכות אותן תגליות. חזרנו לארץ. חודשיים נוספים המשכנו לגמגם האחת לשניה בטלפון. ואז, הקו נדם. תאריך "יום ההולדת" לציון 10 שנות ניתוק מתקרב. אני מוצאת את עצמי חושבת עליה, על חברה שאבדה לי מתוך החלטה עצמאית שלי, על פרק בחיי שהסתיים. יודעת שאני לא הולכת להפתיע אותה, מה שהיה, כבר לא יהיה. מישהו חושב אחרת? צריך לצלצל? לעשות חושבים נוסף?
"כרגיל, מה?", חייך אלי המזנונאי בקפטריה של האוניברסיטה. "אני מבקשת את הכרגיל שלה". הסתובבתי אל עבר הקול הנשי שעמד מאחורי וראיתי אותה, את ה"יריבה הסמויה" שלי מהחוג להיסטוריה, שעד לאותו רגע לא החלפנו ביננו ולו מילה אחת במהלך חצי שנת לימודים הראשונה. חוט סמוי של "יריבות" היה מתוח ביננו על התואר "מלכת החוג". לקחנו את כוסות הקפה אל הדשא, ושם, על הדשא נבטו זרעים ראשונים של חברות מופלאה בת שנים. הכל היה בה, בחברות המולפאה הזו: שיחות אינטימיות, בתי קפה, שופינג, לימודים, נסיעות משותפות לחו"ל, צחוק ובכי. הלימודים הסתיימו. פנינו לכיוונים שונים. החברות עדיין נשארה מופלאה. תאריך "יום ההולדת" לציון 10 שנות חברות מופלאה התקרב. בין יתר עיסוקי הרבים, הדרכתי קבוצות מטיילים בחו"ל. החלטתי להפתיע אותה ולהזמין אותה לטיול שהייתי אמורה להדריך באירופה. התרגשנו. ועוד איך התרגשנו. לפני הנסיעה, תוך כדי, וכמובן לאחר החזרה מאירופה. אלא שההתרגשות שבאה עם החזרה לארץ, היתה שונה. היתה בה הבנה הדדית שאנחנו עומדות בפני סיום חברות מופלאה. מבלי להיכנס לפרטים, דברים שראיתי שם לא ראיתי כאן. לא אהבתי את "התגליות" החדשות. חשבתי שאותה חברות מופלאה לא תוכל להמשיך ולהתקיים בזכות אותן תגליות. חזרנו לארץ. חודשיים נוספים המשכנו לגמגם האחת לשניה בטלפון. ואז, הקו נדם. תאריך "יום ההולדת" לציון 10 שנות ניתוק מתקרב. אני מוצאת את עצמי חושבת עליה, על חברה שאבדה לי מתוך החלטה עצמאית שלי, על פרק בחיי שהסתיים. יודעת שאני לא הולכת להפתיע אותה, מה שהיה, כבר לא יהיה. מישהו חושב אחרת? צריך לצלצל? לעשות חושבים נוסף?
