snailman100
New member
שחור לבן
בוקר שני לאהבה, הימים ימי ניסן חמימים, החזאים הבטיחו גשם מקומי מלווה בסופות רעמים והשמש צוחקת עליהם בכל עוזה. אני מתעורר לקול ציוץ צמד התוכים שלי ומעיף נעל בית ישנה על כלובם וכרית פוך עבה, שתכסה אותו ותרדים אותם ואותי.
גם למנוחה יש סוף ובשעת צהרים מוקדמת יצאתי לשדרה הציבורית לשרוף חמץ. בנס אני מתחמק מצמד פקחים עצבניים, שבאו לצעוק עלי, כאשר אוחזת אש במכנסיו של אחד מהם. אני מודה לעזרא על תושייתו ונעלם משם...
עוד אני מדלג לי בין משבצות המדרכה השחורות ללבנות והנה מי מופיע לפני מלווה בעננת חשיבות על פניו? נכון, פקח שחרחר ועצבני. אני מנסה לדרוש בשלומו, אך מהבעת פניו אני מבין כי הוא עומד לחסל אותי מסיבה לא ברורה, ולא כהרגלי אני מדלג מעליו בצחוק אמיץ ועליז.
(לא עליז כזה... לא שיש בזה משהו רע. אבל לא!)
אני לא מספיק לנוח והנה חולף על פני בריצה עוד יצור שחור, שמייד נרמס על ידי צריח לבן ענק. אני יורד על ברכי ומתחנן להתעורר, אלא שאז ניגשת אלי דמות מלכותית לבושת שחורים, כאילו הייתה בדרכה ללוויה רשמית, ובבעיטה מעיפה אותי אל מעבר למדרכה. שם אני יושב המום וחסר כל מושג לגבי מה שקרה בדקות האחרונות. חוסר ההבנה והבלבול חולפים לאחר מספר דקות, כאשר מצטרפת אלי יוכבד, אף היא בבגדי מלכון, אך לבנים. נפעם כולי אני שואל אותה:
"האם בגדייך מסמלים את חתונתנו הקרבה?"
"אידיוט!" היא מחמיאה לי "אם לא היית מפסיק להגן עלי וחושף אותי לרץ שלהם, עוד הייתי ממשיכה להילחם".
"אבל לא ראיתי אותך" אני מתנצל
"..." היא נאנחת
"אם תראי לי את היצור האכזר, שהכאיב לך, אני אטפל בו" אני אומר בעוז לא אופייני
"אתה בחוץ" היא עונה לי "אתה לא יכול לעשות זאת"
"מה, את חושבת שאני אידיוט?"
"כן".
היא מנסה להסביר לי משהו על משחק מוזר הנקרא שחמט, אך אני כבר מזמן לא מרוכז בדבריה ונחפז לעבר הצריח הלבן הפצוע, שהתרסק לידי. מבין שבריו ניגר "דמו", מעולם לא ראיתי עצמי כקניבל, אך דמו דומה במידה מחשידה למשהו שאינו שונה כלל מגלידת וניל מתוקה.
ערב שני לאהבה, אני עוד מלא מהצהרים, אך אין סיכוי שדודתי זילפה תוותר לי על ארוחת ליל הסדר ואחרי מצה ועוד מצה וקצת מרור לקינוח וחד-גדיא. אני הולך לישון. לא לבד.
צריך לחלוק מיטה עם סבתא...
בוקר שני לאהבה, הימים ימי ניסן חמימים, החזאים הבטיחו גשם מקומי מלווה בסופות רעמים והשמש צוחקת עליהם בכל עוזה. אני מתעורר לקול ציוץ צמד התוכים שלי ומעיף נעל בית ישנה על כלובם וכרית פוך עבה, שתכסה אותו ותרדים אותם ואותי.
גם למנוחה יש סוף ובשעת צהרים מוקדמת יצאתי לשדרה הציבורית לשרוף חמץ. בנס אני מתחמק מצמד פקחים עצבניים, שבאו לצעוק עלי, כאשר אוחזת אש במכנסיו של אחד מהם. אני מודה לעזרא על תושייתו ונעלם משם...
עוד אני מדלג לי בין משבצות המדרכה השחורות ללבנות והנה מי מופיע לפני מלווה בעננת חשיבות על פניו? נכון, פקח שחרחר ועצבני. אני מנסה לדרוש בשלומו, אך מהבעת פניו אני מבין כי הוא עומד לחסל אותי מסיבה לא ברורה, ולא כהרגלי אני מדלג מעליו בצחוק אמיץ ועליז.
(לא עליז כזה... לא שיש בזה משהו רע. אבל לא!)
אני לא מספיק לנוח והנה חולף על פני בריצה עוד יצור שחור, שמייד נרמס על ידי צריח לבן ענק. אני יורד על ברכי ומתחנן להתעורר, אלא שאז ניגשת אלי דמות מלכותית לבושת שחורים, כאילו הייתה בדרכה ללוויה רשמית, ובבעיטה מעיפה אותי אל מעבר למדרכה. שם אני יושב המום וחסר כל מושג לגבי מה שקרה בדקות האחרונות. חוסר ההבנה והבלבול חולפים לאחר מספר דקות, כאשר מצטרפת אלי יוכבד, אף היא בבגדי מלכון, אך לבנים. נפעם כולי אני שואל אותה:
"האם בגדייך מסמלים את חתונתנו הקרבה?"
"אידיוט!" היא מחמיאה לי "אם לא היית מפסיק להגן עלי וחושף אותי לרץ שלהם, עוד הייתי ממשיכה להילחם".
"אבל לא ראיתי אותך" אני מתנצל
"..." היא נאנחת
"אם תראי לי את היצור האכזר, שהכאיב לך, אני אטפל בו" אני אומר בעוז לא אופייני
"אתה בחוץ" היא עונה לי "אתה לא יכול לעשות זאת"
"מה, את חושבת שאני אידיוט?"
"כן".
היא מנסה להסביר לי משהו על משחק מוזר הנקרא שחמט, אך אני כבר מזמן לא מרוכז בדבריה ונחפז לעבר הצריח הלבן הפצוע, שהתרסק לידי. מבין שבריו ניגר "דמו", מעולם לא ראיתי עצמי כקניבל, אך דמו דומה במידה מחשידה למשהו שאינו שונה כלל מגלידת וניל מתוקה.
ערב שני לאהבה, אני עוד מלא מהצהרים, אך אין סיכוי שדודתי זילפה תוותר לי על ארוחת ליל הסדר ואחרי מצה ועוד מצה וקצת מרור לקינוח וחד-גדיא. אני הולך לישון. לא לבד.
צריך לחלוק מיטה עם סבתא...
