שחקן/ית המשנה - או צד ג'

[noa128]

שחקן/ית המשנה - או צד ג'

היום פתאום חשבתי על זה. לפעמים אנחנו 'מתבשלים' עם מציאות שלא טובה לנו - זוגיות, קריירה, מקום מגורים - ואז יום אחד (או לא יום אחד) מבשילה ההחלטה לקום ולעשות לשינוי המצב. חשבתם פעם על שחקני המשנה שעוזרים לנו להגיע להחלטה הזו? לפעמים זה ילד או ילדים שלנו, לפעמים חבר או חברה טובה, לפעמים צד ג' אחר שגורם לנו מרצונו או לא לפקוח את העיניים ולהבין ש"די לי". מי הייתה הדמות הזו בחייכם , שבלעדיה זה לא היה קורה בכלל או לפחות לא בזמן שזה קרה? הלכתי לגן - תיכף אשוב. נועה.

 

[m i c h a l i]

הנסיכה שלי

לפני שמונה שנים בערך עבדתי בחברה מסודרת,משכורת גבוהה, עתיד בטוח. לא תמיד אהבתי את העבודה אבל היא נתנה לי ביטחון כלכלי במשך כמה שנים. לפני ארבע שנים נפרדתי מבעלי ( זה סיפור נפרד

) והקטנה היתה בת שנה וחצי. הייתי לקראת סיום החוזה והציעו לי להאריך אותו. יש לציין שהעבודה היתה במשמרות. האמת? לא ממש התלבטתי. בין להישאר בעבודה שלא ממש מספקת,לבין הפרידה מהאבא של הילדה לא הסכמתי שהיא תישאר בלעדיי בערבים ( גם כך נעלמה לה דמות האב)העדפתי להישאר קרוב אליה,לקחת סיכון ולעזוב . ( מצב השוק בזמנו היה טוב יותר). מצאתי עבודה שקרובה לבית, משמונה עד ארבע, להיות איתה בשנים האלה בשעות הערב,בשבתות וחגים היה שווה הכל. בדיעבד זה קצת מצער כי אני יודעת שיכולתי להתקדם ולהתבסס שם אבל אני לא מתחרטת על הבחירה. ( למרות שהיום מצבי הכלכלי בכי רע עם משכורת מינימום).

 

[עלמה עלמה]

לא מתחברת לתזה הזו

כל החיים הם בעצם הפריה הדדית בין האיניבידואל לסביבה, ועל פי המשפט הזה אפשר להגיד שהכל נגרם באמצעות צד ג'. אבל אם תסתכלי לאורך חייך ותזכרי איך נתקלת אולי כבר פעם בגורם מסויים שלא גרם לך אפילו למצמץ, ואילו אותו גורם בדיוק גורם לך ביום מן הימים להתחיל לחשוב ברצינות. אנחנו מהווים את המסננת של עצמנו. הכל מתחיל ונגמר ב"אני". לי אין שום גורם חיצוני לשים עליו את האצבע.

 

[noa128]

כנראה ששוב לא הייתי ברורה..

(קורה במשפחות הכי טובות..

) - אין בדבריי כדי להצביע על כך ש"מישהו" השפיע עלייך לעשות שינוי בחייך, או שההחלטה לא הגיעה ממך. אם יש משהו שהבנתי בחודשים האחרונים, זו מידת ההשפעה הגדולה שיש לנו עצמנו על מהלך חיינו, גם אם לפעמים זה נעשה בסאבקונטקסט. אלא שלדעתי דינן של החלטות קשות להתקבל לאט ובקושי, להתבשל ולהבשיל . לפעמים, מגיעה ההבנה ש'זמן לשינוי' כתוצאה מהשתקפות שלך עצמך בעיני מישהו בחייך - אם זה הילדים, החברים, ההורים או המאהב - כל אחד והסיפור שלו - רק מימך יכולה להגיע החלטה כזו, גם אם ישנם שלבים שהיא עוד לא מודעת, שזה שם אבל עוד לא במקום שאפשר לשים עליו את האצבע. הרי אני הדוגמא הכי טובה - התמוטטות מערכות חיי קרתה שלא ברצוני - היום בדיעבד ברור לי שגם לי היה חלק בהתגלגלותם של דברים - אבל היו כמה שלבים לאורך הדרך, שבהם היה לי ברור כמו שתיים ושתיים ש"זה לא מה שאני רוצה", ואחר כך ש"כך זה לא יכול להימשך". כמו הבנה כזו, דברים שראיתי את ילדיי מגיבים אליהם, תגובות ששמעתי מסביבתי על יחס שאני מקבלת ודרך שבה אני צועדת ש"האירו לי" זויות שלא ראיתי - פיסות שונות שהפכו יום אחד לתמונה שלמה, שממנה ברור היה לי שהתחילה דרך. אצלי הדרך "יצאה לאור" תקופה ארוכה (כמה שנים) אחרי ש"נפל לי האסימון", אבל כשנפל אותו אסימון, כשפקע המיתר ההוא - זקפתי קומתי והיום אני יודעת ששם התחילו הצעדים הראשונים. זהו, זו הייתה השאלה, אבל ברור לי שמאחר ויש כאן בינינו סיפורים רבים ושונים - יש שלא מתחברים לזוית הזו של הדברים.

 

[1הופ]

שתי אנקדוטות

למרות שהפרידה לא באה ממני, מפגש שהיה לי שלושה חודשים לפני עם מתווך (כן, כן, מתווך דירות), עשה לי איזה סוויץ', שבדיעבד ישב שם מאז. אני ואקסי חיפשנו אז דירה לקנייה.יום אחד קבעתי עם מתווך ובאתי לבד (כמה לא מפתיע). התלבטתי עם המתווך עם אפשר לגדל ילד בדירה הספציפית שהוא הראה לי ומשום מה, כנראה מאיך שדיברתי, המתווך הסיק שאני אם חד הורית (או בדרך להיות כזו). כשסיפרתי לו קצת על בעלי דאז, שהוא לא עובד אבל אני נורא מאמינה בו וכל מיני כאלה, הוא נתן לי הרצאה על זה שאנשים לא משתנים; על זה שאם הוא לא מרגיש צורך "לדאוג" לי ולקחת אחריות על החיים שלנו אני צריכה להעיף אותו מכל המדרגות. כבר אז זה ניער אותי, אבל לקח זמן עד שהתפוחים נפלו מהעץ. ועוד אחת: חודש אחר הפרידה התחלתי לחפש דירה להשכיר. אחרי יומיים של חיפושים מתסכלים ישבתי עם חברה על הבר והיא אמרה לי: "למה שתשכרי חור רקוב? במילא היית בדרך לקנות, במילא הכסף בא רק מהצד שלך, תעשי את זה לבד". והיום אני יושבת בדירה המדהימה שלי (שהיום קניתי לה וילונות חדשים), ומ-ב-ס-ו-ט-ה!

 

[בבון1]

יש משהו בדברייך

אם נודה בכך או נתעלם, היה מישהוא או משהוא ששימש זרז בקבלת ההחלטה. יכול להיות שהיה ארוע מאוד מסויים שתרם לקבלת ההחלטה הסופית. ויתכן שהיה זה אדם מסויים. אצלי היו שני הדברים כאחד וזה בפרק א' שלנשואי. בני ז"ל במשך תקופה ארוכה לחץ עלי לסיים את חיי הנשואין מאחר ולא נעלם מעיניו כל אשר עבר עלי ועל אחיו. ולאחר נפילתו ישמתי את אשר החלטתי תקופה ארוכה לפני כן.בפרק ב' ההחלטה הסופית באה בעטיה של שורת ארועים. המסכנה המתבקשת לפחות אצלי.אכן היה זרז בקבלת ההחלטה הספית.

 

[מיקי בת המקורית]

כן בהחלט היו...

ועצוב שדווקא הם היו הצד ג' שלי... שנים חייתי בתוך בועה, לא הסתכלתי לא ימינה ולא שמאלה, בית, עבודה, ילדים, נקיון, קניות, וזה היה בסדר, ללא טענות, ללא קיטורים. זה התחיל אחרי שאבי ואחותי נפטרו בהפרש כה קטן שהמשפחה שלי נעשתה כל כך קטנה עד כאב. איך זה שהם כל כך צעירים (כי שניהם היו עדיין צעירים כדי למות), יכלו להספיק כל כך הרבה עדין. זוכרת שקמתי מהשבעה וחזרתי הביתה, התחלתי לחשוב על "עצמי", מה אני עושה מהחיים שלי, זוגיות לא היתה, הילדים כבר גדלו, בעיות כלכליות תמיד היו, לא היה עבור מה להישאר... לקח לי שנתיים להגיע להחלטות שהגעתי, שלמה עם עצמי ומאושרת על כך (זה כבר כתבתי לכם, נכון?

)