Brendan of DNA
New member
שחרור אדם ממעצר עקב תנאי המעצר
שחרור אדם ממעצר עקב תנאי המעצר הקשים הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של ישיבה שלא כדין בישראל, עבירה לפי סעיפים 1(ב)+12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. הנאשם יליד 1983, חסר עבר פלילי. הנאשם שוהה בישראל תקופה ארוכה ללא אישור כדין. התביעה סבורה כי יש להשית על הנאשם מאסר לריצוי בפועל, שיהלום את חומרת המעשים, את הזמנים בהם אנו מצויים, את משך תקופת השהייה, וכל אותם נתונים עליהם עמדה התובעת בטעוניה. הסנגור מנגד, עמד על נסיבותיו האישיות של הנאשם, אם כי דומני שגם הסנגור מודע לכך שבאופן רגיל הנסיבות האישיות צריכות להידחות מפני האינטרס הציבורי בעבירות שכאלה, ומדיניות הענישה באופן רגיל בעבירות על הוראות חוק הכניסה לישראל מחייבת עונשי מאסר לריצוי בפועל. הטעם הנוסף שמבקש הסנגור להעלות, הינו תנאי המאסר. אין זה סוד, שתושבי השטחים שנשפטים לתקופות מאסר קצרות, אינם מועברים לשירות בתי הסוהר, שירות בתי הסוהר ממאן לקלוט שפוטים לתקופות קצרות, בוודאי שלא תושבי שטחים, התנאים בתאי המעצר הם בלתי אנושיים, ומשכך - כך הסנגור - אין מקום להחזיר את הנאשם שלפני אל בית המעצר. בענין התנאים השוררים בתאי המעצר, דומה כי אין מחלוקת עובדתית שהמדובר בתנאים לא אנושיים. ביקרתי בעבר, וגם בתקופה האחרונה, בתאי מעצר בכל מרחב שפלה, בעקבות ביקורי האחרון הורה היועץ המשפטי לממשלה לנציגי הסנגוריה הציבורית לבצע ביקור מטעמו בתאי המעצר בתחנת לוד ובתחנת נתב"ג, ולאחר שקרא את הדוח, שעלה בקנה אחד גם עם ממצאי שלי בביקורי האחרון, דוח שהוא מזעזע (וזאת בלשון המעטה), ביצע היועץ המשפטי לממשלה ביקור פתע משלו לפני זמן קצר, שהעלה ממצאים דומים. הממצאים, בקצירת האומר, הם תנאי צפיפות בלתי אנושיים, שניים, לפעמים שלושה עצורים במיטה אחת, עצורים ישנים על הרצפה, עצורים ישנים על הגג של תא השירותים בפער שבין גג תא השירותים לגג תא המעצר, חלונות חסומים בלא איוורור, העדר כל תשתית סניטציה אלמנטרית, העדר שולחן, האנשים אוכלים מהרצפה (האוכל מונח על מגשים שמונחים על הרצפה, בהעדר שולחן או אפילו כסא), יש נאשמים שישנים בכלוב ללא שירותים וללא כיור, יש נאשמים שישנים בחדרון שרוחבו עשרות סנטימטרים ספורים שאמור לשמש למפגש נאשמים עם עורכי הדין. היועץ המשפטי לממשלה כינה את התנאים, ובצדק, תנאים שמתאימים למדינות עולם שלישי, ואף אלה לא מהמפותחות שבהן. התנאים מנוגדים להוראות החוק. המחוקק הישראלי ביקש להתאים את תנאי המעצר בישראל להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך, חוקק את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996, שבא להסדיר ולשפר את כל סוגיית המעצרים, ובהמשך גם תוקנו תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז-1997. צריך לקרוא את התקנות האמורות כדי להעלות חיוך מר, משום שהתנאים שמפורטים בתקנה 3, תקנה 4, תקנה 5, ויתר התקנות (למשל תקנה 9 שמקנה זכות לטיול), נראים בבחינת חלום רחוק שאין כל סיכוי שימומש בעת הקרובה. בכל פעם מחדש, שעה שמזדמן לי לבקר בתאי המעצר, אני עומד משתאה מול תת התנאים, בכל פעם מחדש מסבירים לי אנשי המשטרה (שאין לי טרוניה אישית אליהם, מצבם לא פחות קשה והם לא פחות מוגבלים מכל יתר המעורבים), שהבעיה מצויה בשירות בתי הסוהר שאינו קולט את מי שמכונים "חייבי שב"ס", קרי: אסירים ועצורים עד תום ההליכים. בהעדר קליטה של חייבי שב"ס, הרי שמרבית האנשים המאכלסים את בתי המעצר במרחב הם אותם חייבי שב"ס. בביקורי האחרון בבית מעצר שפלה, שבו 55 מיטות, היו במקום 97 עצורים (ואני שומע שמצב זה טוב בהרבה מהמצב היום), מתוכם למעלה מ-70 איש היו חייבי שב"ס. משמעות הדברים היא, כאמור, לא אנושית. קראתי את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה, שמצא לנכון לכתב אותי עליו, מכתב שיצא לפני ימים ספורים, וכל האמור במכתב הוא אמת לאמיתה, משקף את מצב הדברים לאשורו, אך לצערי, התרשמותי היא שקריאתו של היועץ המשפטי לממשלה לא יכולה להעויל בעיתוי הנוכחי. המדינה אינה מסוגלת, גם אם היא חפצה מאד (ואיש אינו חולק על זה שהיא חפצה), להעניק תנאים אנושיים מינימליים לאלה שהיא מותירה מאחורי סורג ובריח. נשאלת השאלה, מהי אם כן ההשלכה של הסיטואציה הלא אנושית שנוצרה על מדיניות הענישה של בתי המשפט. לטעמי, יש לסיטואציה שנוצרה השלכה של ממש על מדיניות הענישה. כפי שבתי המשפט מצווים לקחת בחשבון נתונים אישיים, דוגמת עבר פלילי או העדרו, דוגמת נסיבות ביצוע העבירה, האם הן משפיעות לחומרא או לקולא, לדוגמה כל אותם נתונים רבים ששגורים בפי כל העוסקים במלאכת עשיית הדין, תובעים, סנגורים ושופטים כאחד, כך דומני שעל בתי המשפט לקחת בחשבון את אותם נתונים חיצוניים שמשפיעים על מצבו של הנאשם אגב שהייתו במאסר. ישראל איננה מדינת עולם שלישי, אינה מתימרת להיות מדינה כזאת, היא מתימרת להיות מדינה מתוקנת שבה שומרים על זכויות אדם ועל צלם אנוש, ברור לכל שתנאי המאסר של כל אותם אלה שנדונים לתקופות מאסר קצרות ומרצים את תקופות המאסר מאחורי סורג ובריח בתחנות המשטרה או בבית המעצר המרחבי, אינם שומרים על צלם האנוש, אינם שומרים על כבוד האדם, פוגעים בו פגיעה אנושה, לעיתים בלתי נסלחת. אין חולק, מי שמגיע לשבת מאחורי סורג ובריח, הרי שבדרך כלל ראוי לעונש זה. במרבית המקרים מדובר בנאשמים שמודים בביצוע עבירות כאלה ואחרות, בוודאי שעל מעשי צדיקות לא מגיעים לשבת בבית סוהר. מנגד, העובדה שאדם חטא להוראות החוק, אינה מכשירה התעללות פיזית ונפשית בו, כפי ההתעללות שהיא מנת חלקו של כל מי שאיתרע מזלו ונמצא בתאי המעצר כמקום ריצוי עונש בתקופה האחרונה. גם אילוצי אינתיפאדה, אילוצי מעצר תושבי שטחים בסיטונות, וכל אותם טעמים אחרים שאני שומע כמסבירים את ריבוי האוכלוסין בבתי הסוהר שמקרין מטבע הדברים על היכולת להעביר אסירים לשירות בתי הסוהר, כל אלה אינם יכולות להוות הסבר, בוודאי שלא הסבר שיהיה מקובל לפגיעה באנשים, ולאי קיום הוראות החוק. משכך, דומני שעל המדינה להשכיל להבין כי אם לא תקיים אחר הוראות החוק, אם לא תשמור על צלם האנוש, יהיה לדבר מחיר. ואם מדובר במחיר חברתי ומחיר לא פשוט, שעה שמי שלכאורה צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח ואפילו לתקופות משמעותיות, יתהלכו בחוצות העיר (מקום שהם לא צריכים להיות בו לכל הדעות, בוודאי לא בתוך פרק זמן כה קרוב ממועד ביצוע העבירות), לו יהי. אני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר, על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור עבירה כפי זאת שבביצועה הורשע בתיק זה, או כל עבירה על הוראות חוק הכניסה לישראל. ככל שעצור הנאשם בגין תיק זה בלבד, ישוחרר הנאשם לאלתר. כבוד השופט שמואל ברוך בית המשפט השלום ברמלה פ 003516/03
שחרור אדם ממעצר עקב תנאי המעצר הקשים הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של ישיבה שלא כדין בישראל, עבירה לפי סעיפים 1(ב)+12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. הנאשם יליד 1983, חסר עבר פלילי. הנאשם שוהה בישראל תקופה ארוכה ללא אישור כדין. התביעה סבורה כי יש להשית על הנאשם מאסר לריצוי בפועל, שיהלום את חומרת המעשים, את הזמנים בהם אנו מצויים, את משך תקופת השהייה, וכל אותם נתונים עליהם עמדה התובעת בטעוניה. הסנגור מנגד, עמד על נסיבותיו האישיות של הנאשם, אם כי דומני שגם הסנגור מודע לכך שבאופן רגיל הנסיבות האישיות צריכות להידחות מפני האינטרס הציבורי בעבירות שכאלה, ומדיניות הענישה באופן רגיל בעבירות על הוראות חוק הכניסה לישראל מחייבת עונשי מאסר לריצוי בפועל. הטעם הנוסף שמבקש הסנגור להעלות, הינו תנאי המאסר. אין זה סוד, שתושבי השטחים שנשפטים לתקופות מאסר קצרות, אינם מועברים לשירות בתי הסוהר, שירות בתי הסוהר ממאן לקלוט שפוטים לתקופות קצרות, בוודאי שלא תושבי שטחים, התנאים בתאי המעצר הם בלתי אנושיים, ומשכך - כך הסנגור - אין מקום להחזיר את הנאשם שלפני אל בית המעצר. בענין התנאים השוררים בתאי המעצר, דומה כי אין מחלוקת עובדתית שהמדובר בתנאים לא אנושיים. ביקרתי בעבר, וגם בתקופה האחרונה, בתאי מעצר בכל מרחב שפלה, בעקבות ביקורי האחרון הורה היועץ המשפטי לממשלה לנציגי הסנגוריה הציבורית לבצע ביקור מטעמו בתאי המעצר בתחנת לוד ובתחנת נתב"ג, ולאחר שקרא את הדוח, שעלה בקנה אחד גם עם ממצאי שלי בביקורי האחרון, דוח שהוא מזעזע (וזאת בלשון המעטה), ביצע היועץ המשפטי לממשלה ביקור פתע משלו לפני זמן קצר, שהעלה ממצאים דומים. הממצאים, בקצירת האומר, הם תנאי צפיפות בלתי אנושיים, שניים, לפעמים שלושה עצורים במיטה אחת, עצורים ישנים על הרצפה, עצורים ישנים על הגג של תא השירותים בפער שבין גג תא השירותים לגג תא המעצר, חלונות חסומים בלא איוורור, העדר כל תשתית סניטציה אלמנטרית, העדר שולחן, האנשים אוכלים מהרצפה (האוכל מונח על מגשים שמונחים על הרצפה, בהעדר שולחן או אפילו כסא), יש נאשמים שישנים בכלוב ללא שירותים וללא כיור, יש נאשמים שישנים בחדרון שרוחבו עשרות סנטימטרים ספורים שאמור לשמש למפגש נאשמים עם עורכי הדין. היועץ המשפטי לממשלה כינה את התנאים, ובצדק, תנאים שמתאימים למדינות עולם שלישי, ואף אלה לא מהמפותחות שבהן. התנאים מנוגדים להוראות החוק. המחוקק הישראלי ביקש להתאים את תנאי המעצר בישראל להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך, חוקק את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996, שבא להסדיר ולשפר את כל סוגיית המעצרים, ובהמשך גם תוקנו תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז-1997. צריך לקרוא את התקנות האמורות כדי להעלות חיוך מר, משום שהתנאים שמפורטים בתקנה 3, תקנה 4, תקנה 5, ויתר התקנות (למשל תקנה 9 שמקנה זכות לטיול), נראים בבחינת חלום רחוק שאין כל סיכוי שימומש בעת הקרובה. בכל פעם מחדש, שעה שמזדמן לי לבקר בתאי המעצר, אני עומד משתאה מול תת התנאים, בכל פעם מחדש מסבירים לי אנשי המשטרה (שאין לי טרוניה אישית אליהם, מצבם לא פחות קשה והם לא פחות מוגבלים מכל יתר המעורבים), שהבעיה מצויה בשירות בתי הסוהר שאינו קולט את מי שמכונים "חייבי שב"ס", קרי: אסירים ועצורים עד תום ההליכים. בהעדר קליטה של חייבי שב"ס, הרי שמרבית האנשים המאכלסים את בתי המעצר במרחב הם אותם חייבי שב"ס. בביקורי האחרון בבית מעצר שפלה, שבו 55 מיטות, היו במקום 97 עצורים (ואני שומע שמצב זה טוב בהרבה מהמצב היום), מתוכם למעלה מ-70 איש היו חייבי שב"ס. משמעות הדברים היא, כאמור, לא אנושית. קראתי את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה, שמצא לנכון לכתב אותי עליו, מכתב שיצא לפני ימים ספורים, וכל האמור במכתב הוא אמת לאמיתה, משקף את מצב הדברים לאשורו, אך לצערי, התרשמותי היא שקריאתו של היועץ המשפטי לממשלה לא יכולה להעויל בעיתוי הנוכחי. המדינה אינה מסוגלת, גם אם היא חפצה מאד (ואיש אינו חולק על זה שהיא חפצה), להעניק תנאים אנושיים מינימליים לאלה שהיא מותירה מאחורי סורג ובריח. נשאלת השאלה, מהי אם כן ההשלכה של הסיטואציה הלא אנושית שנוצרה על מדיניות הענישה של בתי המשפט. לטעמי, יש לסיטואציה שנוצרה השלכה של ממש על מדיניות הענישה. כפי שבתי המשפט מצווים לקחת בחשבון נתונים אישיים, דוגמת עבר פלילי או העדרו, דוגמת נסיבות ביצוע העבירה, האם הן משפיעות לחומרא או לקולא, לדוגמה כל אותם נתונים רבים ששגורים בפי כל העוסקים במלאכת עשיית הדין, תובעים, סנגורים ושופטים כאחד, כך דומני שעל בתי המשפט לקחת בחשבון את אותם נתונים חיצוניים שמשפיעים על מצבו של הנאשם אגב שהייתו במאסר. ישראל איננה מדינת עולם שלישי, אינה מתימרת להיות מדינה כזאת, היא מתימרת להיות מדינה מתוקנת שבה שומרים על זכויות אדם ועל צלם אנוש, ברור לכל שתנאי המאסר של כל אותם אלה שנדונים לתקופות מאסר קצרות ומרצים את תקופות המאסר מאחורי סורג ובריח בתחנות המשטרה או בבית המעצר המרחבי, אינם שומרים על צלם האנוש, אינם שומרים על כבוד האדם, פוגעים בו פגיעה אנושה, לעיתים בלתי נסלחת. אין חולק, מי שמגיע לשבת מאחורי סורג ובריח, הרי שבדרך כלל ראוי לעונש זה. במרבית המקרים מדובר בנאשמים שמודים בביצוע עבירות כאלה ואחרות, בוודאי שעל מעשי צדיקות לא מגיעים לשבת בבית סוהר. מנגד, העובדה שאדם חטא להוראות החוק, אינה מכשירה התעללות פיזית ונפשית בו, כפי ההתעללות שהיא מנת חלקו של כל מי שאיתרע מזלו ונמצא בתאי המעצר כמקום ריצוי עונש בתקופה האחרונה. גם אילוצי אינתיפאדה, אילוצי מעצר תושבי שטחים בסיטונות, וכל אותם טעמים אחרים שאני שומע כמסבירים את ריבוי האוכלוסין בבתי הסוהר שמקרין מטבע הדברים על היכולת להעביר אסירים לשירות בתי הסוהר, כל אלה אינם יכולות להוות הסבר, בוודאי שלא הסבר שיהיה מקובל לפגיעה באנשים, ולאי קיום הוראות החוק. משכך, דומני שעל המדינה להשכיל להבין כי אם לא תקיים אחר הוראות החוק, אם לא תשמור על צלם האנוש, יהיה לדבר מחיר. ואם מדובר במחיר חברתי ומחיר לא פשוט, שעה שמי שלכאורה צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח ואפילו לתקופות משמעותיות, יתהלכו בחוצות העיר (מקום שהם לא צריכים להיות בו לכל הדעות, בוודאי לא בתוך פרק זמן כה קרוב ממועד ביצוע העבירות), לו יהי. אני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר, על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור עבירה כפי זאת שבביצועה הורשע בתיק זה, או כל עבירה על הוראות חוק הכניסה לישראל. ככל שעצור הנאשם בגין תיק זה בלבד, ישוחרר הנאשם לאלתר. כבוד השופט שמואל ברוך בית המשפט השלום ברמלה פ 003516/03