שחרור לחץ ועצבים(אין צורך להגיב)

[Efrat K]

שחרור לחץ ועצבים(אין צורך להגיב)

ההודעה הזאת שנכתבת כאן אינה מצריכה תגובות מצידכם,פשוט אני רוצה לשחרר ולהוציא את זה כי זה נמאס עליי. זה כ"כ שובר אותי,שהדס כנראה שצדקת

זה נמאס לי שכולם מסתכלים עליי בזלזול(טוב לא כולם,רק אנשים בודדים מאוד קרובים אליי),זה מרתיח אותי שההורים שלי טוענים שאני מאמצת לעצמי כל מיני אלילות נוער אמריקאיות בתור משפחה שלי ולא מתחשבת באנשים שבאמת קרובים אליי(שזה ממש לא נכון כדרך אגב,כל מי שמכיר אותי יודע את זה). *זה מעצבן אותי שאחותי צריכה להגיד לי 10 פעמים ביום כמה היא שונאת את מרי קייט ואשלי כי הן רוצות לעשות ניתוח באף *זה מעצבן שכולם חושבים שהן מפגרות ומטומטמות ואין להן שכל *זה מעצבן אותי שאומרים לי שאני מגנה על אנשים שאני לא מכירה במציאות *זה מעצבן אותי שאני צריכה להתעלם מתגובות של אנשים עליהן *זה מעצבן אותי שאני רגישה מדי ונעלבת כל פעם שכותבים עליהן ביקורת *זה מעצבן אותי שכל פעם שמראים משהו בטלוויזיה על הילארי דאף/התאומות אז אני צריכה להתעלם מהתגובות של ההורים שלי *זה מעצבן אותי שאף אחד לא מבין אותי וזה מעצבן אותי כי אני יודעת שההורים שלי צודקים במידה מסויימת,אבל למה זה חייב לצאת ברע?למה בכזה זלזול? למה כשהערתי היום לאחותי ש"זה סתם כתבה והן לא עשו שום ניתוח באף ותפסיקי לעצבן אותי בכוונה" אז אמא שלי צריכה להגיד שהן סתם מגעילות ושהיא בכלל לא ניסתה לעצבן אותי אלא רק להגיד לי את האמת בפרצוף. למה אז אמא שלי צריכה להגיד לי "אני מפחדת שהפכת את כל הזמרות והשחקניות המפורסמות האלה למשפחה שלך,מה יקרה לנו?" מה בסך הכל אמרתי לאחותי?שזה סתם שמועה הקטע עם הניתוחים הפלסטיים

מצד אחד אני חושבת שההורים שלי צודקים אבל מצד שני אני לא חושבת שהם צודקים,ומצד אחד כן ומצד שני לא,ומצד אחד כן ומצד שני לא,ומצד אחד כן ומצד שני לא,ומצד אחד כן ומצד שני לא,ומצד אחד כן ומצד שני לא,ומצד אחד כן ומצד שני לא וזה כבר המון זמן נמצא לי בראש שאני צריכה להפסיק עם זה. אז החלטתי שזה העלה לי את הפיוזים וזהו,אולי אם אני אשכח מהן אז לא יהיה אכפת לי מה אנשים אומרים והצעד הראשון יהיה לפרוש מניהול הפורום,למרות שאני חוששת שיתקשו למצוא לו מנהל ואני לא רוצה שיסגרו אותו אבל אולי אז זה יוריד ממני משהו. הרי מה בסך הכל זה כבר נתן לי? כולה מפגש פורום מסכן שהיה לנו,ראיון מצ'וקמק שאף אחד לא קרא,ואיזה 2 כתבות שבהן הזכירו את הפורום בעיתון. לא רציתי שככה זה יסתיים,רציתי שכשאני אפרוש זה יהיה בטעם טוב,אבל אני ממש לא רואה את זה קורה עם כל היחס שאני מקבלת מהסביבה.

 

[יעל ניסן]

בכל זאת אגיב

ואת לא חייבת לקרוא. לי נשמע שהכי כואב לך הוא שמבטלים את הרגשות שלך. את אומרת שמשהו מעניין אותך, מחזירים לך שזה לא מעניין. את מתלהבת ממשהו, אומרים לך שזה לא מלהיב. את שמחה מאירועים בחייהם של מושאי אהבתך, ואומרים לך שאין מה להתלהב ושתפסיקי כבר. כלומר - בכל מקום איפה שמושקע הליבידו שלך, מבטלים אותו. וזה באמת מעצבן אבל בעיקר כואב כי בשורה התחתונה את מקבלת את המסר שאחרים גם לא מעריכים את אותם הדברים שאת מעריכה, וגם לא מעריכים אותך על שאת מעריכה משהו שהם לא מעריכים. מצד שני - אני מתחילה לשמוע ספק. את חושבת באיזו פינה בראש שאולי הם צודקים... וזה נכון. הם לא בהכרח צודקים שאין מקום להערצה בחייך, אבל הם צודקים שבכל מקרה זה נכון להטיל ספק בדברים ולבחון את האמיתות בחייך ממקום יותר בוגר ומפוכח. אולי באמת הגיע הזמן להכניס את העיסוק הזה לפרופורציות? לא לוותר עליו כמשהו שמעניין אותך, אבל שלא יהווה את הדרייב העיקרי בליבידו שלך. שיכנסו עוד דברים חשובים לא פחות לחייך. עם יד על הלב, באמת שאין חשיבות לניתוח אף של מישהו גם אם הוא מפורסם וגם אם הוא סתם שכן. מה שחשוב הוא שתצרפי יותר אנרגיות לעשייה הנורמטיבית שקשורה בהתבגרות שלך ופחות עשייה וירטואלית. להתחיל להיות passionate (לא רק במובן המיני, אלא בהשקעה האנרגטית) בעוד דברים שאת מעריכה.

 

[Efrat K]

בדיוק מה שאת אומרת

בכל זאת אני חושבת לפרוש,אני לא רואה דרך אחרת.

 

[שוקו פריך]

תראי

זה שתפרשי אולי ישדר משהו לסביבה שלך, משהו שונה ממה שהם רגילים, שלפי הגישה הנוכחית שלהם, סביר להניח שירצה אותם. אבל זה לאו דוקא יהפוך אותך לשלמה עם זה או מרוצה יותר, או בוגרת יותר, ואני מסכימה עם מה שאמרו בפמ"ח, שהפרישה צריכה לבוא ממך. כי זה לא ישנה שומדבר. מה שכן, אני חושבת שיש משהו טוב בזה שמה שאומרים מעורר בך ספק מאותן סיבות שיעל פירטה מעליי.

 

[Efrat K]

אז אני לא מבינה מה אתם אומרים

זה בדיוק כמוני,אתם מצד אחד ככה ומצד שני ככה,מה זאת אומרת זה לא יהפוך אותי ליותר בוגרת? האומנם לאחרונה זה פחות מעסיק אותי,אני באמת שמתרכזת יותר בדברים אחרים אבל קשה לי להתעלם כשמעירים לי הערות.

 

[שוקו פריך]

מה שאני אומרת

זה שאת לא צריכה לעזוב את הפורום כי ההורים שלך או החבירם שלך חושבים שזה ילדותי. תעזבי את הפורום ברגע שאת תרגישי שזה לא מתאים ל. שאת כבר לא תהי בקטע של זה ושאותך זה לא יעניין. ברגע שאת תחליטי שאין טעם לבזבז את האנרגיות שלך בויכוחים אם הן כן עושות ניתוח אף או לא (דברים שלדעתי את לא צריכה לעשות על אף ההערצה).

 

[Efrat K]

אבל מה שאני אומרת

זה שאני לא יכולה לסבול את הביקורת שאני מקבלת סביבי בקשר לזה,אני מרגישה לא בסדר מהצד הזה.

 

[שוקו פריך]

אז אין לך ברירה

אם את אוהבת משהו והולכת איתו עד הסוף, תדעי לעמוד גם מול אלו שיתנגדו לזה, כי את לא תצליחי לשכנע אותם שהן כן, אם הם חושבים שהן לא. זו האהבה שלך ולא שלהם.

 

[Efrat K]

חחחחח

זה נשמע נורא רציני,בכל זאת אני חושבת שעדיף שזה מה שאני אעשה. יחסוך ממני אנרגיה על דברים מיותרים ואולי גם יוריד משהו מהראש שלי.

 

[יעל ניסן]

הקשיבי:

אם לא היה לך ספק - לא היה מזיז לך עניין הביקורת. ככה זה כשמאוהבים. הערצה קשורה לאנרגיה ליבידינאלית בדיוק כמו להתאהבות במושא נגיש יותר. לא קרה לך, או לא ראית על אחרים איך האהבה חירשת ועיוורת? איך למרות שאומרים לאותו אדם מאוהב שמושא אהבתו גרוע עבורו ורק דברים לא טובים יצאו מכך - וכל אמירות ה'ביקורת' נופלות על אזנים ערלות כי בעיני אותו אדם מאוהב הכל נראה מושלם? עצם זה שהביקורת מרגיזה אותך זה כי את מתחילה לחשוב, במקביל להערצה, שאולי יש משהו במה שאומרים לך. קרי הספק מתחיל לכרסם בך ואת מוכנה לשקול גם דברים בהגיון ומתוך חשיבה, ולא רק ממקום טוטאלי-מעריץ-מאוהב-עיוור-חירש. האמיני לי שאם לא היה בך ספק לא היית מתרגזת מה'ביקורת' או מזה שאנשים חושבים אחרת ממך. היית מנפנפת אותם כלאחר יד ואומרת משהו כמו: "אח! מה הם מבינים הדבילים האלו!" וזהו. זזה הלאה. ממש כמו כל אדם מאוהב שאומרים לו שמושא אהבתו לא משו. אם היית מעריצה טוטאלית בלי ספקות, לא היינו מצליחים בכלל למצוא משהו להגיד שירגיז אותך. נשבעת לך שלא. ועכשיו לדילמת העזיבה של ניהול הפורום. מה שניסו להגיד לך זה שאפשר לנהל פורום ממקום קצת פחות מעריץ/מאוהב וקצת יותר ענייני. להיות עסוקים בתאומות אולסון ממקום סקרן ומתעניין ולא ממקום מעריץ. ממש כמו שמתעניינים בכל מיני דברים כמו חשופיות (

) או מצב החסה בשטחים בלי לחשוב שאם מישהו לא מביע את אותה התעניינות כמוני, או חושב על החשופיות דברים אחרים, הוא בקורתי ומעצבן. מקווה שעכשיו קצת יותר ברור לך. אם את חושבת שאינך יכולה לנהל את הפורום ממקום של סקרנות ועניין, ושכדי לנהל אותו נראה לך שחייבים להעריץ - אז באמת אין מקום שתמשיכי לנהל אותו... כי מן הסתם את יוצאת מפאזה ההערצה בחייך ומתבגרת (תרצי או לא תרצי

) מה כן? יש מקום שתמשיכי להתפתח ולמצוא בחייך עניין מחד ומושא אהבה מאידך

 

[lollapalooza]

אפרת,

הגבתי לך כבר בפמ"ח, אבל עוד משהו: אם את עושה את זה רק כי הם אומרים ורק כדי להוריד אותם מהגב שלך, מה יקרה הלאה? בכל פעם שתעשי משהו שמישהו לא אוהב, תפסיקי רק כדי להשתיק אותם? זה לא עובד ככה ולא אמור לעבוד ככה, כי להם זה אולי סבבה וכיף, אבל אותך זה מבאס. את אוהבת לנהל את הפורום? אם כן, למה לעזוב את מה שאת אוהבת ועושה לך טוב? את צריכה לחיות עם התוצאות של מה שתעשי, לא המשפחה או החברים. בלי קשר לזה, אני רוצה להגיד משהו שקצת קשור ואולי כדאי לקחת אותו בחשבון: הערצה זה משהו מאוד רגשי. להגיד "אני מעריצה את התאומות אולסן" זה משהו שאת לא יכולה להסביר לאחרים. את לא תגידי להם "כי הן יפות ומוכשרות" והם יגידו "אה, אוקיי, אני מבין. עכשיו גם אני אעריץ אותן". כי זה לא העניין. את מרגישה ככה וזהו. זה לא משהו רציונלי שאפשר לתת לו חוקים והסברים הגיוניים. זה פשוט רגשי. אז אולי כן כדאי לנסות, בינך לבין עצמך (ובאמת, בלי לערב בזה אנשים אחרים, כי הם לא בעסק ולא מבינים איך את מרגישה, ואני רצינית) לחשוב רגע בהגיון- למה אני עושה את זה? מה זה נותן לי? מה יש בתוכן של הדברים והאנשים שאני רואה כמרכזיים בחיים שלי? למה אנשים שאני לא מכירה בכלל תופסים כזה מקום משמעותי אצלי? לנסות ולהבין מאיפה זה בא וככה גם תוכלי להיות שלמה עם עצמך בעניין. מול אנשים אחרים ובעיקר מול עצמך. אני מסכימה עם מה שיעל אמרה- אם את חושבת שאולי ההורים שלך צודקים, כדאי לך לנסות ולחשוב למה אולי הם צודקים.