שטן החרון ביקר אצלי!../images/Emo53.gif
רק היום דיברנו על ההתפרצות הבלתי נשלטת של המטפל על החולה. והנה זה קרה לי, שוב! היום אמא עברה שני התקפי אפילפסיה. היא חולת אפילפסיה כבר יותר מ35 שנה. ואני כילדה קטנה מורגלת בטיפול בזה. אחרי זה היא היתה כמו זומבי כל היום.לא דיברה, לא התעניינה בכלום והיה צריך להאכיל אותה ולחבק אותה כל היום. גם חוסר השליטה שלה על הסוגרים היה רב היום וכל היום ניקיתי פיפי. בערב היה רגוע, אכלנו ארוחת ערב והיא ישבה מול הטלויזיה והגיבה לשירים בסרט " הלהקה". אני בסך הכל רציתי לראות את הסרט האהוב עלי בשקט.עונג שבת, אתם יודעים.... אבל בשניה אחת הים הרגוע הפך זועף וגבה גלים. פוסידון כעס עלי. רק הסרתי ממנה לשניה עיניי ועניתי לטלפון ואופס היא על הארץ. רצתי אליה להרימה וכולה מלאה שילשול. אני מנסה להרימה והיא מתנגדת לי. במאמץ רב הובלתי אותה למקלחת כדי לרחוץ אותה. והיא משתוללת נאחזת בכל דבר אפשרי, מכבידה על הגב הפגוע שלי. וכמובן מרחה את הכל על האמבט, הרצפה, הקיר ועל גופה, אפילו בפנים. ואני התפוצצתי וצרחתי עליה, ואני מתביישת להגיד שהייתי קרובה להכות אז הרבצתי לעצמי ובכיתי. יש לה חשש גדול מנפילה ולכן היא נאחזת בכל דבר אפילו מגבת. אני מדברת על ליבה כל יום כמה פעמים ביום לתת לי יד ולעזוב את הקיר או הכיור. היא פשוט לא מגיבה לפעמים אני שרה לה שיר ילדים " תני לי ידך בידי" יש פעמים שהיא שרה איתי ומושיטה לי יד. ויש שאני נאלצת להרים קול. הרגליים שלה רועדות מהמאמץ לעמוד ולהחזיק בקרנות המזבח ואז אני חוששת שתיפול וצועקת עליה לתת לי יד, וזה בדרך כלל עובד? מצד אחד היא שונאת שמרימים עליה קול אבל דווקא הצעקה שלי חודרת לתוכה וגורמת לה להגיב ולתת יד. עכשיו צעקתי לא בגלל שחששתי שתיפול אלא כי אני איבדתי את הסבלנות והדם עלה לי לראש ממש צרחתי עליה. ואני כל כך מצטערת. היא עכשיו נקייה ובטוחה במיטתה נמה את שנתה ועל פי מה שראיתי כשהצצתי ישנה בשלווה. אני זו היושבת כאן לפניכם עם דמעות בעיניים ועם דפיקות לב. איך. איך לכל הרוחות לומדים להבליג תמיד וללא תנאי? איך שומרים בכל מצב על הדיבר החשוב של כיבוד הורים? ואיך צעקתי עליה בצורה שכזו? אני משוכנעת ששום עובדת בבית אבות לא היתה מרשה לעצמה לצעוק עליה כמו שאני צרחתי. בטח הערתי את המתים מקיברם ( ובית העלמין נמצא רחוק) ואיך לעזאזל סולחים לעצמך וחוזרים ליהנות מה"להקה"????
רק היום דיברנו על ההתפרצות הבלתי נשלטת של המטפל על החולה. והנה זה קרה לי, שוב! היום אמא עברה שני התקפי אפילפסיה. היא חולת אפילפסיה כבר יותר מ35 שנה. ואני כילדה קטנה מורגלת בטיפול בזה. אחרי זה היא היתה כמו זומבי כל היום.לא דיברה, לא התעניינה בכלום והיה צריך להאכיל אותה ולחבק אותה כל היום. גם חוסר השליטה שלה על הסוגרים היה רב היום וכל היום ניקיתי פיפי. בערב היה רגוע, אכלנו ארוחת ערב והיא ישבה מול הטלויזיה והגיבה לשירים בסרט " הלהקה". אני בסך הכל רציתי לראות את הסרט האהוב עלי בשקט.עונג שבת, אתם יודעים.... אבל בשניה אחת הים הרגוע הפך זועף וגבה גלים. פוסידון כעס עלי. רק הסרתי ממנה לשניה עיניי ועניתי לטלפון ואופס היא על הארץ. רצתי אליה להרימה וכולה מלאה שילשול. אני מנסה להרימה והיא מתנגדת לי. במאמץ רב הובלתי אותה למקלחת כדי לרחוץ אותה. והיא משתוללת נאחזת בכל דבר אפשרי, מכבידה על הגב הפגוע שלי. וכמובן מרחה את הכל על האמבט, הרצפה, הקיר ועל גופה, אפילו בפנים. ואני התפוצצתי וצרחתי עליה, ואני מתביישת להגיד שהייתי קרובה להכות אז הרבצתי לעצמי ובכיתי. יש לה חשש גדול מנפילה ולכן היא נאחזת בכל דבר אפילו מגבת. אני מדברת על ליבה כל יום כמה פעמים ביום לתת לי יד ולעזוב את הקיר או הכיור. היא פשוט לא מגיבה לפעמים אני שרה לה שיר ילדים " תני לי ידך בידי" יש פעמים שהיא שרה איתי ומושיטה לי יד. ויש שאני נאלצת להרים קול. הרגליים שלה רועדות מהמאמץ לעמוד ולהחזיק בקרנות המזבח ואז אני חוששת שתיפול וצועקת עליה לתת לי יד, וזה בדרך כלל עובד? מצד אחד היא שונאת שמרימים עליה קול אבל דווקא הצעקה שלי חודרת לתוכה וגורמת לה להגיב ולתת יד. עכשיו צעקתי לא בגלל שחששתי שתיפול אלא כי אני איבדתי את הסבלנות והדם עלה לי לראש ממש צרחתי עליה. ואני כל כך מצטערת. היא עכשיו נקייה ובטוחה במיטתה נמה את שנתה ועל פי מה שראיתי כשהצצתי ישנה בשלווה. אני זו היושבת כאן לפניכם עם דמעות בעיניים ועם דפיקות לב. איך. איך לכל הרוחות לומדים להבליג תמיד וללא תנאי? איך שומרים בכל מצב על הדיבר החשוב של כיבוד הורים? ואיך צעקתי עליה בצורה שכזו? אני משוכנעת ששום עובדת בבית אבות לא היתה מרשה לעצמה לצעוק עליה כמו שאני צרחתי. בטח הערתי את המתים מקיברם ( ובית העלמין נמצא רחוק) ואיך לעזאזל סולחים לעצמך וחוזרים ליהנות מה"להקה"????