שיבוט

[kevant]

שיבוט

ברגעים אלו ממש מוקרן סרט באחד מערוצי הסרטים. הנושא הינו "שיבוט". כלומר, יצירת תינוקות אנושיים מתא של אדם. ממש כמו הכיבשה דולי. בסרט ישנם ויכוחים על הנושא. בעד ונגד. בזמן צפית הסרט עלו לי מחשבות לכאן ולכאן. נניח, אמרתי לעצמי, שניתן היה לעשות זאת מידית . האם אני בנוי לגדל ילד נוסף. העתקו של זה שנהרג? האם אני לא אעשה השואות כל הזמן? כאן הוא דומה וכאן הוא שונה? ובעצם מדוע לא? נהרג לי ילד. ובמקומו אביא אחר. תחליף. ואז חיי יחזרו למסלולם. כמו לפני האסון. נכון, מודה אני, הנושא קשה. קשה מאוד. אך מכוון שהציק לי הנושא הרגשתי צורך לשתף את הפורום במקצת מחשבותי. שלכם כתמיד. עם חור בלב kevant

 

[אחת מהצד]

kevant.. אבא של..

וואי.. איזו הודעה קשה וחזקה שאתה כותב. והאומץ להגיד כאן את הדברים. אז.. אולי רק לשאול אותך עוד כמה שאלות.. מהו הילד שנהרג? האם גוף תאום. עם אותו D.N.A הוא אותו ילד? הנשמה. או האישיות.. תהיה אותה אחת? האם באמת אפשר לגדל תחליף? כלומר לא מהצד הטכנולוגי טכני.. אבל הכי חשוב.. האם זה מה שיחזיר את החיים שלך למסלולם.. ילד שיגדל כהעתק. כתחליף לבן שנהרג. החיים בכלל יכולים לחזור למסלולם? או שאולי צריך לבחור מסלול אחר.. עם משמעות אחרת.. ולמה לחבר בין השאלה אם אתה בנוי לגדל ילד נוסף. לזה שיהיה העתק. אלו שתי שאלות שכל אחת מהן שווה תשובה בפני עצמה.. וואי. איזה עוצמה של כאב וכמיהה לבן.. מביאה אותך להתעסק בנושא הזה כאן. ליל מנוחה שיהיה לך

 

[BooBee]

אוה, כמה קשה...

גם אני חשבתי על זה כמה פעמים, מה אם היה באמת אפשרי לשבט. יואו, כמה אפשרויות מטורפות זה היה יוצר לנו בעולם המשוגע שלנו. ואחרי שעסקתי במחשבות ההזויות האלה, הבנתי, שאי אפשר ליצור תחליף מתוך סוג מסוים של אגואיזם. אני רואה את זה בתור אגואיזם מסוים, בשבילי, שלי יהיה קל. שאני אוכל כאילו להחזיר גלגלים אחורה באופן מסוים ולתקן מה שניתן היה לתקן, ולו רק ללכוד אותה אל תוך חיי לעוד כמה זמן. וככל שחשבתי על זה, היה לי ברור, שאין דבר כזה באמת, שזו לא תהיה אותה אחת, אותה אחותי. נגיד אם עכשיו תהיה תינוקת ותגדל להיות נערה ואישה, בעוד עשרים שנה אני כבר אהיה בת 45 ותהיה לי אחות בת 20, לא בת 43. זו תהיה אחותי במובן הפיזיולוגי, ממשי, גופני בלבד, אבל לא אותה אחת שחלקה איתי את אותו חדר בילדותינו, לא אותה אחת שחיבקה אותי ואיחלה לי מזל טוב בכל אירוע משמח בחיי. יהיו לה חוויות אחרות. אבל זו היא בגנים, בכרומוזומים, בפרצוף ובגוף, אבל הביפנוכו שלה יהיה אחר לגמרי. היא תלבש דברים אחרים ממה שלבשה בילדותה, היא תלמד בבית ספר אחר, תאהב בחורים אחרים, תעבוד במקום שונה, החיים שלה יהיו קשים מנשוא, אני רק חושבת על עד כמה רחוק אז הלכתי עם המחשבות על האפשרות הזו לשבט אותה ונהיית לי צמרמורת. אחותי מדמי ובשרי היא תהיה, בת להוריי, אך איזה מחיר ארור תאלץ לשלם, על זה שישוו, ועל זה שידאגו, שגורלה לא יהיה כגורל המאסטר פיס. ואני חושבת עכשיו, שאת סוג המחשבות הזה אני יכולה לשחרר רק כאן, כי רק אתם תבינו... ואני חושבת גם שיש מחשבות שלעולם לא האמנתי שאני אחשוב. לשבט את אחותי... אלוהים אדירים. צמרמורת.

 

[אורי_ח]

אם אני אנסה לפרש ולהבין ע"פ דרכי

הדברים של kevant אינם אלא משל: לכמיהה לחיות (ח´ קמוצה) את דמות הבן שאבד. להתקרב אליו הכי הרבה ככל שהחושים מאפשרים. ואולי איכשהו מעבר לזה, משהו שברוח. געגועים של אב אל בנו. אחות אל אחותה. * * הממ-פא מ"גולני" הביא לאימא שלי ארנק של יואב. הארנק הזה, למרבה הצער לא היה תחליף לאפוד מגן ולא חסם בדרך נס את הרסיס הקטלני. בארנק הייתה תמונת האהובה ושטרות כסף מוכתמים בדם. אימא שייכת לדור שדיבר מעט והאמין במעשים, בחומר. לא מבינה בדיבורים על נפש, על קרבה רוחנית... אימא שומרת את הארנק כפי שהוא במגירה, עם מחברות השירים של יואב מגיל 7 וקלטת שירי המחזור, שנת 65. זו הדרך שלה לגעת בבן הכי הכי קרוב שאפשר.