שיהיה

[Remedy Lane 9]

שיהיה

בטח ייצא עילג. "אתה לא יכול לאבד משהו שלא היה שלך אפפעם" וגם לא להתגעגע למשהו שממש היית רוצה? כי אני יכולה לנסות לגעת ושלא יישאר לי כלום בגלל הטוטאלית ובגלל הבחירה במאחורי הקלעים [לאחר לתהות: למה השם שלי לא נאמר ראשון. רק ב לחש ?] התחלתי לחשוב אם יש בי משהו דפוק כלומר פסקתי שכנראה משהו דפוק בי אם אני יוצאת מדברים בהרגשה של פספוס בעוד מי שלידי יצא מאושר מהם התחלתי מגיל אפס כמעט לחשוב אם יש בי משהו דפוק כלומר תמיד ידעתי להקטין את עצמי להכשיל את עצמי לקטול את עצמי, ולשמע כישרון של אחר לזלזל בכישרונות שלי. אני לומדת כמה זמן מהחיים אגיד את זה? ופעמים רבות אקטין ואכווץ ואכעס, מבפנים [היא אמרה שהנטייה הזאת, של השקט, לאו דווקא רעה, לא רק רעה וכששאלתי אותה אם חלק אינטגרלי מהאמנות הוא לייצר ואוו הסבה ליבי לכמה העומק יכול להישאר יותר אחר כך] סליחה, זה מבולגן סליחה, השמעתי את קולי ואינני יודעת אם תאהבו את מה שתשמעו [אז את מעדיפה לשתוק???? מי לימד אותך את זה?!] רציתי לכתוב כמנטרה במחברת "אני לא אפסיק ליצור" (על משקל, "אני לא אפסיק לרצות"(....אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר כי אי אפשר...., של רונה קינן) אולי לא מאוחר לעשות את זה ובטח צריך להפסיק את הקול הזה, הלוואי הייתה עושה לו "מיוט", שאומר את בטח לא מפסיק טובה בשביל זה.

 

[behappy]

לא עילג בכלל.

למה את בוחרת במאחורי הקלעים? ויש לי עוד המון מה לכתוב. אבל יש לי עבודה, ואוף. טוב. אני מקווה שמחר/מאוחר יותר, יהיה לי זמן. חיבוק.

 

[Remedy Lane 9]

.. [תשובה לך ולנועה]

אני בוחרת במאחורי הקלעים כי אני הרבה יותר טובה בלהפעיל את הדברים מאחורה, בלגרום להם לקרות ולא להיות זאת שיגידו, אה היא עשתה את זה. וזה יוצר מעגל דפוק כזה, שאני מתעצבנת לפעמים על זה שלא אומרים, את עשית, אבל מצד שני, מאז ומתמיד בחרתי בזה. ואמ. תודה.

 

[Remedy Lane 9]

פפפ. הייתי אמורה לשנות את הכותרת. ../images/Emo122.gif

 

[noosh]

זה המון שירים

המון המון. Hold on to nothing, as fast as you can הטוטאליות מובילה לבחירה מאחורי הקלעים? כי אם לא מתחת לזרקור אז הכי בחושך? מאחורי הקלעים זה לא רק להיות מאחור, זה גם להניע. זה הזכיר לי קצת את:

And while women always be a problem for guys like us, most of the great art in the world is about that very problem. Good-looking people have no spine! Their art never lasts! They get the girls, but we're smarter​

מתוך אולמוסט פיימוס. יש הרבה תחומים שאין בהם זרקורים וחושך, שיש בהם את האורות מדי פעם ואת החושך שצריך. ודווקא נראה לי שיש לך הרבה מזה. את הולכת אל האור והחושך בגלל הטוטאליות, כי זה קל לבחור בצד הכי קיצוני ולא להקשיב להרגשה של מה מתאים לך עכשיו, להקשיב-באמת לעצמך? את יודעת, יש סוג של בחירה בהלחליט שאת דפוקה כי מישהו אחר מוכשר. בחירה של מילים היא לפעמים עניין סמנטי מאוד קטנוני, אבל זה גם יפה לראות איך מילה אחת יכולה לשנות לחלוטין זווית ראיה. אולי במקום זה אפשר להגיד שאת דפוקה ומישהו אחר מוכשר? ואז אולי את בכלל לא דפוקה, אלא זה נותן לך מקום להיות מוכשרת בצורה אחרת, שלך? כלכך קל להתסכל על ציורים של אמנים שאוהבים ולהגיד "למה אני לא יכולה לצייר ככה". זה יוצא אינסנקטיבית החוצה, בלי ששמים לב אפילו. הסוג הוא לא "למה אני לא יכולה לצייר ככה", אלא "אני רוצה לגעת ככה". כמה מילים שונות והמשמעות כלכך הרבה יותר טובה. וכמה קשה זה להגיע למצב שאומרים את זה ושלמים עם זה. כי זה כלכך קשה. לא להרגיש כשכולם כן או להרגיש כשכולם לא, זה לחשוב שמשהו לא בסדר בך, שאת לא מתוכנתת נכון. ואת לא מתכונתת בכלל, וזה הקטע, את סופגת ונושמת פנימה דברים כמו שאת יודעת, וזה מי שאת. להתווכח עם זה לא ישנה אותך, רק יקהה את החושים או יתיש אותך מהמאבקים הפנימיים שיתחוללו בך. It doesn't leave a scratch, so therefore no one's hurt (דווקא כי, זה הכי עמוק והכי פוגע, בעצם). את לא תפסיקי ללמוד, את לא תפסיקי אף פעם. גם אם את רחושבת שלרגע את כן, את סופגת פנימה. וזה נורא מתיש לפעמים ומעגלים-מעגלים ורוצים ללחוץ על pause ולעצור את זה. וגם אז לומדים. למה מבפנים ולא על הבד או על נייר או ברכיבה ארוכה? למה להרגיש את זה שורף ככה ומכלה את הדברים הטובים שהיו שם רגע לפני? חלק אינטגרלי מהאמנות הוא ליצור. העומק של היצירה נמדד בכמה שאת מעניקה לה. וכשאת יוצרת, באמת יוצרת, את מעניקה לה. וזה כלכך קשה לא להחזיק את עצמך מאחור, כן לשחרר. זה קשה כי זה לפתוח את עצמך כלפייך, זה החלק הכי קשה ביצירה, לדעתי. להיות כנה עם עצמך, את לא יכולה לשקר לעצמך על הבד. אם תשקרי לעצמך כולם יראו את זה, זה ייצא קטן ועלוב ולא-אמין. את לא יכולה לשקר לעצמך על הבד, את צריכה להקשיב ולהרשות לדברים לצוף, ולך להתמודד איתם פרושים מול העיניים שלך. זה כלכך קשה, אנשים לא תמיד יכולים להבין מה את תולה על הקיר בסוף. אולי הם לא מבינים, אבל אם היית כנה, הם ירגישו. ויהיה שם וואו, כזה שמחלחל פנימה, לא שעוקץ ישר. sometimes I hear my voice, and it's been, here, silent all these years Years go by, will I choke on my tears till finally there is nothing left? שלא יאהבו. שלא נאהב. האמת עדיפה על כל דבר אחר כי היא פחות מפחידה ממחשבות. אל תתנצלי על הקול שלך, אף פעם. (איזה שיר....... תכתבי, תמלאי שורות, כמה שאת רק מרגישה. זה נשמע שאת כלכך עוצרת וכלכך מפחדת, ששניה לפני שאת מרשה לעצמך, את מציבה מחסום. זה נשמע שאולי אפילו את מפחדת מהעוצמות של עצמך, שאת לא יודעת להעריך איך זה ייצא, אם תוציאי. אולי את מפחדת שיש שם כלכך הרבה שלא תצליחי לאזן כמו שאת עושה וזה יפגע. ולא מאוחר מדי לעשות, לא מאוחר מדי, לא אם את מרגישה שזה נכון לך. תצרי מתוכך, לא מתוך סטנדרטים של אחרים. ותמיד בא לי לצטט לך את החתימה שלך. Cuz you'll know that you're right.

 

[Remedy Lane 9]

את חייבת

להפסיק לקלוע ככה... [היה לי בדיוק השבוע סמינר של המגמה, יומיים של יצירה. בדיוק פגשתי את עצמי יוצרת- וקוטלת את עצמי, עוצרת.] וואי את לא יודעת מה התגובה הזאת עשתה לי. באמת באמת.

רק.. איך ממשיכים מזה? איך מצליחים להפסיק את הקטילה הבלתי פוסקת הזאת?... (בסוף אני אמצא את זה)

 

[noosh]

נכנעים

למה שמציף אותך כשהמכחול נוגע בבד, או הפחם בנייר, או הצבעים במים. אני לא יכולה לענות לך על זה, זה כלכך אינדיבידואלי ואין לזה תשובה. אני משערת שזה בעיקר להבין שאת לא צריכה לגעת כמו מישהו אחר, או לצייר כמוהו, לשאוף ליצור כמו מישהו אחר זה לבטל את עצמך. את גם לעולם לא תצליחי, וטוב שכך. בעיקר להבין שהיצירה שלך היא שלך, ועזבי רגע "טובה" או "לא טובה" (לכי בכלל תגדירי "טוב"), תחשבי על להביע. על לשחרר ממך. את לא אמורה לצייר כמו מישהו אחר, את אמורה לצייר כמוך. זה הדבר הכי כן שאת יכולה לעשות, ואת חייבת את זה לפחות לעצמך. כשאת עוצרת כי את קוטלת, זה כי את מרגישה שלא העברת את עצמך החוצה. וזה הכי קשה בעולם, לתרגם את הקרביים לצבע. כשאת עוצרת כי את קוטלת, אולי זה גם כי את מפחדת להעביר את עצמך החוצה, אלייך. וכאן הכניעה נכנסת, כשאת מתמסרת למרות שאת יודעת שהתוצאה עלולה להמם אותך, עצם היצירה שלה. אני חושבת שזה בעיקר לא להתחייב מראש. ליצור בשביל היצירה ולא בשביל התוצאה. לתת לעצמך חופש לשחרר, לפחות בחלק מהציורים (אני זוכרת איך בסדנה תמיד היינו צוחקים שיש עבודות שחרור ויש עבודות מחשבה ויש עבודות חיפוש ויש עבודות ניסיון וכו' וכו', והיינו אומרים "עכשיו אני בראש של עבודת שחרור" כשהתחשק לנו סתם להתפרע עם מלא דפים קטנים ודיו, או "וואי, זו עבודה מחפשת", או כאלה דברים. אמרנו את זה בצחוק אבל ידענו שזה באמת ככה. וזה לא חייב להיות או זה או זה, זה יכול להיות גם וגם). אל תחפשי טכניקה או דיוק, תחפשי את עצמך בפנים. יש מקום לשיעורי רישום וגריד וכתם מול קו, ויש מקום לעצמך על הנייר, ואת יכולה להגדיר מה מרגיש לך באותו הרגע. את תראי איך אחרי הרבה מקומות של שחרור את תתחילי למצוא את עצמך בשיעורים של טכניקה, ואיך הטכניקה תמצא אותך כשתרשמי ברגעים של חופש מוחלט. איך מאזנים ואיפה מתחילים ואיך בכלל מתרגמים מילים למעשים - אין לי מושג. מתחילים בקטן, זה תמיד ככה. את תמצאי, גם לא בסוף, גם תוך כדי.

 

[ירגזי כחול]

אפשר

לרצות ממש ממש ממש ממש חזק עד שכואב לך... [כמו להתגעגע רק, מהכיוון ההפוך?] הייתי רוצה להיות יכולה לתת לך במתנה כמה צעדים קדימה או רק את היכולת להרגיש שאת יכולה לצעוד אותם או את ההרגשה שאת לא מאחור לא מאחור אם היה אפשר לתת כזה דבר [...

]