שיחות שלום ../images/Emo140.gif
יש לי שני ילדים בגיל ההתבגרות (13 ו-15). בן ובת. הוא מסודר, פרפקציוניסט, תלמיד שקדן ומצויין, אחראי, רגיש ושרמנטי. היא - ההיפך הגמור: יצירתית באופן שמדהים אותי בכל פעם מחדש, טיפוס של אומן, נונקונפורמיסטית, בלגניסטית שזה לא יתואר. לו מפריעה ההתנהגות וההתנהלות שלה. מפריע לו הבלגן שהיא עושה בבית ומשרה. הוא מעיר הערות עוקצניות ומבקר אותה על כל צעד ושעל. היא מעריצה אותו ומנסה לעשות בשבילו הכל. לה מפריע שאין יחס של אהבה מצידו אליה (או ככה היא מרגישה). אין גילויי חיבה. המכסימום של יחס אוהד כלפיה מלבד כל ההערות והביקורת - זה כשהוא צוחק מהבדיחות שלה לפעמים. לי היתה תקופה כזאת בהתחלה, שהרגשתי שקיבלתי ילד ראשון שאיתו הכל ברור וידוע. אני יודעת מה אני נותנת ויודעת מה אני מקבלת. איתה, זה היה כאילו נפלה לי מהשמים (תירגום חופשי ל-out of the blue) לא צפויה לחלוטין. יחד עם זאת, הביאה איתה המון שמחה ואהבה לחיים של כולנו. אתמול ישבנו וניהלתי 'שיחות שלום'. הוא מבין ומוכן לקבל את הבלאגן שלה כל זמן שהוא בגבולות החדר שלה, היא מצידה מבקשת ממנו שיפסיק להתנכל לה ולהציק ולהעיר. זה ככה על פני השטח. יש דברים עמוקים שכואבים להם הרבה יותר. היא מבקשת שיקבל אותה כמו שהיא, ולא מבינה למה הוא לוקח באופן אישי את העובדה שהיא תלמידה פחות טובה, שהיא מלאה ואוכלת אוכל משמין וכו'. יש לנו בני משפחה שמנים אחרים, שאותם הוא מקבל קבלה מלאה. כששאלתי אותו למה ככה איתם ולא איתה, הוא ענה שהם לא קרובים אליו כמוה. הההרגשה היא שהיא מבישת אותו ולא שהוא דואג לשלומה. (הוא סיפר מקרה שבו עמד ודיבר עם חברים והיא ציינה ציון שלילי שקיבלה במתמטיקה ליד כולם. שהחברים צוחקים עליו בגלל זה (דבר שקשה לי להאמין, כי מכירים בו בזכות עצמו ומכבדים אותו)) סיפור ארוך, ואני לא מצפה לפתרונים. אני 'רק' שואלת האם יש דרך לנהל כזה דיון בצורה מובנית, עם סיכום ומסקנות והסכמות. נכון להיום, היא משתלטת על כל שיחה וכשמגיעה זמנה להקשיב - קשה לה. השיחה התפוצצה ממש לפני סיום, כי כשאני רציתי לסכם ולהגיע להסכמות - היא התרגזה ועזבה. ממנו הצלחתי להוציא 'הפסקת אש' של 24 שעות. הוא רצה שאפעיל עליה איומים ואחזיר אותה לשולחן הדיונים, ואני סוף סוף יודעת, שאיומים זה כוח, וזה יגרום לה להתחפר עוד יותר עמוק בהתנגדויות. הןא חושב שאני לא יודעת לעמוד על שלי, ושאני מוותרת (ושוב מנציחה את התסמונת הזאת שהוא סובל ממנה, שהיא מקבלת הכל, שלה מוותרים וכו'). הצלחתי להסביר לו שבאיומים/כוח, או לדבר אליה כשהיא לא מקשיבה - זאת לא תקשורת. כדי להשיג משהו בין שני צדדים צריך שתהיה תקשורת. הסברתי לו שניתן לדברים מעט לשקוע וננסה שוב כשהיא תהיה פנויה יותר להקשבה (האולטימטום מסתיים היום בסביבות 19:00
) תודה למי שקרא על ההקשבה
אני חייבת לציין שגם התפקיד שלקחתי על עצמי מאוד קשה לי. אני בדיוק הבת הצעירה אחרי בן בכור. עם אחי לא היו לי עימותים כאלה. הוא דואג לכולם ולי נשאר לציית. הוא מאוד שתלטן ולי היתה דרך אחרת מזו של הבת שלי להתמודד. העדפתי להבליג ולשתוק. נראה שיש לי כאן הזמנות לחוייה מתקנת דרך הילדים שלי, אבל קשה לי שבעתיים להיות כוחות האו"ם אוביקטיבית. מצד שני אני יודעת שהתפקיד שלי כאן חשוב שבעתיים, בשבילם ובשבילי. הבעתי בפניהם את הקושי שלי להתמודד עם המצב והם שניהם מבינים אותו. לפחות זה.
יש לי שני ילדים בגיל ההתבגרות (13 ו-15). בן ובת. הוא מסודר, פרפקציוניסט, תלמיד שקדן ומצויין, אחראי, רגיש ושרמנטי. היא - ההיפך הגמור: יצירתית באופן שמדהים אותי בכל פעם מחדש, טיפוס של אומן, נונקונפורמיסטית, בלגניסטית שזה לא יתואר. לו מפריעה ההתנהגות וההתנהלות שלה. מפריע לו הבלגן שהיא עושה בבית ומשרה. הוא מעיר הערות עוקצניות ומבקר אותה על כל צעד ושעל. היא מעריצה אותו ומנסה לעשות בשבילו הכל. לה מפריע שאין יחס של אהבה מצידו אליה (או ככה היא מרגישה). אין גילויי חיבה. המכסימום של יחס אוהד כלפיה מלבד כל ההערות והביקורת - זה כשהוא צוחק מהבדיחות שלה לפעמים. לי היתה תקופה כזאת בהתחלה, שהרגשתי שקיבלתי ילד ראשון שאיתו הכל ברור וידוע. אני יודעת מה אני נותנת ויודעת מה אני מקבלת. איתה, זה היה כאילו נפלה לי מהשמים (תירגום חופשי ל-out of the blue) לא צפויה לחלוטין. יחד עם זאת, הביאה איתה המון שמחה ואהבה לחיים של כולנו. אתמול ישבנו וניהלתי 'שיחות שלום'. הוא מבין ומוכן לקבל את הבלאגן שלה כל זמן שהוא בגבולות החדר שלה, היא מצידה מבקשת ממנו שיפסיק להתנכל לה ולהציק ולהעיר. זה ככה על פני השטח. יש דברים עמוקים שכואבים להם הרבה יותר. היא מבקשת שיקבל אותה כמו שהיא, ולא מבינה למה הוא לוקח באופן אישי את העובדה שהיא תלמידה פחות טובה, שהיא מלאה ואוכלת אוכל משמין וכו'. יש לנו בני משפחה שמנים אחרים, שאותם הוא מקבל קבלה מלאה. כששאלתי אותו למה ככה איתם ולא איתה, הוא ענה שהם לא קרובים אליו כמוה. הההרגשה היא שהיא מבישת אותו ולא שהוא דואג לשלומה. (הוא סיפר מקרה שבו עמד ודיבר עם חברים והיא ציינה ציון שלילי שקיבלה במתמטיקה ליד כולם. שהחברים צוחקים עליו בגלל זה (דבר שקשה לי להאמין, כי מכירים בו בזכות עצמו ומכבדים אותו)) סיפור ארוך, ואני לא מצפה לפתרונים. אני 'רק' שואלת האם יש דרך לנהל כזה דיון בצורה מובנית, עם סיכום ומסקנות והסכמות. נכון להיום, היא משתלטת על כל שיחה וכשמגיעה זמנה להקשיב - קשה לה. השיחה התפוצצה ממש לפני סיום, כי כשאני רציתי לסכם ולהגיע להסכמות - היא התרגזה ועזבה. ממנו הצלחתי להוציא 'הפסקת אש' של 24 שעות. הוא רצה שאפעיל עליה איומים ואחזיר אותה לשולחן הדיונים, ואני סוף סוף יודעת, שאיומים זה כוח, וזה יגרום לה להתחפר עוד יותר עמוק בהתנגדויות. הןא חושב שאני לא יודעת לעמוד על שלי, ושאני מוותרת (ושוב מנציחה את התסמונת הזאת שהוא סובל ממנה, שהיא מקבלת הכל, שלה מוותרים וכו'). הצלחתי להסביר לו שבאיומים/כוח, או לדבר אליה כשהיא לא מקשיבה - זאת לא תקשורת. כדי להשיג משהו בין שני צדדים צריך שתהיה תקשורת. הסברתי לו שניתן לדברים מעט לשקוע וננסה שוב כשהיא תהיה פנויה יותר להקשבה (האולטימטום מסתיים היום בסביבות 19:00