Someday thought
New member
שיחות
השיחה הלילית הקבועה שלנו. מאות דקות של עולמות מרוסקים, מונחים על השולחן - במאפרה מלאת בדלי סיגריות כבויים למחצה. רעד בלתי נשלט בידיים- את שואפת עשן מרומז, שמתחבר לי לשריפה שמתחוללת לך בפנים. כמה הייתי רוצה לנפץ את המציאות החותכת, שמשתקפת דרך האישונים הכל כך שחורים שלך. כמה הייתי רוצה לאפשר לך נשימות עמוקות יותר מאלה. הלילות שלנו עמוסים במכוניות שטסות בכביש המהיר, בשעות הקטנות של הלילה. מה שווה המרדף הבלתי נלאה לאושר הנשגב, שאנו מריצות במילים שנשפכות כמו הגשם שבלב שלי עכשיו. אילו רק יכולתי, הייתי מסמנת קו בטוש אדום, במרכז הגוף שלך לכל האורך. הייתי רוצה להשריש במרכז הנפש שלך, פירורי ילדות מאושרת, מבנה משופץ טלאים של מה שהיה בך ואבד. הייתי פורמת בך לילות סבוכים מדי, דקות שעברו לאט מדי עוקרת כאבים שהשתרשו לך עמוק מדי בלב. את מעבירה את היד שלך קרוב, ואפשר לחוש בחוטי התום המנותקים שבך. במיומנות מוכרת את מוציאה עוד סיגריה מקופסא ריקה מדי, וממלאה עצמך בחום מדומה שימלא אותך מפנים. בהכרה חלקית של הרצון שלי, אני מנסה לאסוף את כל העצב שלך, ולשחרר אותו רחוק רחוק מכאן – רחוק מספיק שלא תחושי בו יותר לעולם. רחוק כמו מרחק הנפילה שנפלנו אז, לפני שנתיים. כמה רגעים כאלה יעברו, כמה רגעים עוד נמכור לאשלייה רגעית שתעמיד אותנו שוב על הרגליים. מחשבות טרופות בכביש שבין נתניה לכאן. שירים שקטים של נסיעות מהירות, נסיעות מהירות שמתחרות בי מי יפגע ראשון בשלט –סכנה בונים-. השלט הזה מתערבב לי במחשבות, ואולי למדנו קצת איך לבנות, ואיך להיזהר מהבנייה הכל כך מסוכנת הזאת. הייתי רוצה שתדעי, שבתוך כל הכאבים שהציפו אותנו אז, בשיחות הליליות הקבועות שלנו - אני תמיד אהיה כאן קרוב.
השיחה הלילית הקבועה שלנו. מאות דקות של עולמות מרוסקים, מונחים על השולחן - במאפרה מלאת בדלי סיגריות כבויים למחצה. רעד בלתי נשלט בידיים- את שואפת עשן מרומז, שמתחבר לי לשריפה שמתחוללת לך בפנים. כמה הייתי רוצה לנפץ את המציאות החותכת, שמשתקפת דרך האישונים הכל כך שחורים שלך. כמה הייתי רוצה לאפשר לך נשימות עמוקות יותר מאלה. הלילות שלנו עמוסים במכוניות שטסות בכביש המהיר, בשעות הקטנות של הלילה. מה שווה המרדף הבלתי נלאה לאושר הנשגב, שאנו מריצות במילים שנשפכות כמו הגשם שבלב שלי עכשיו. אילו רק יכולתי, הייתי מסמנת קו בטוש אדום, במרכז הגוף שלך לכל האורך. הייתי רוצה להשריש במרכז הנפש שלך, פירורי ילדות מאושרת, מבנה משופץ טלאים של מה שהיה בך ואבד. הייתי פורמת בך לילות סבוכים מדי, דקות שעברו לאט מדי עוקרת כאבים שהשתרשו לך עמוק מדי בלב. את מעבירה את היד שלך קרוב, ואפשר לחוש בחוטי התום המנותקים שבך. במיומנות מוכרת את מוציאה עוד סיגריה מקופסא ריקה מדי, וממלאה עצמך בחום מדומה שימלא אותך מפנים. בהכרה חלקית של הרצון שלי, אני מנסה לאסוף את כל העצב שלך, ולשחרר אותו רחוק רחוק מכאן – רחוק מספיק שלא תחושי בו יותר לעולם. רחוק כמו מרחק הנפילה שנפלנו אז, לפני שנתיים. כמה רגעים כאלה יעברו, כמה רגעים עוד נמכור לאשלייה רגעית שתעמיד אותנו שוב על הרגליים. מחשבות טרופות בכביש שבין נתניה לכאן. שירים שקטים של נסיעות מהירות, נסיעות מהירות שמתחרות בי מי יפגע ראשון בשלט –סכנה בונים-. השלט הזה מתערבב לי במחשבות, ואולי למדנו קצת איך לבנות, ואיך להיזהר מהבנייה הכל כך מסוכנת הזאת. הייתי רוצה שתדעי, שבתוך כל הכאבים שהציפו אותנו אז, בשיחות הליליות הקבועות שלנו - אני תמיד אהיה כאן קרוב.