קצת מחשבות שלי על הנושא
מעבר לצורך העצום שעולה מדבריה ומדברי הטוקבקיסטים (ועולה מתוך החיים של כולנו) בהדרכה ובחינוך לחיי משפחה וזוגיות הרבה יותר מוצלחים החל בתיכונים/אולפנות/ישיבות/סמינרים, הרבה לפני שכבר מתארסים ומגיעים להדרכת כלות/חתנים- שזה נראה שכולנו מסכימים... אני קוראת את דבריה, חשה במצוקה ובכאב הגדול, רואה את החיצים שהיא מפנה לכל עבר- במוצדק או לא- ועדיין לא מבינה איך זה מוביל למסקנות ההן... שורה תחתונה - אישהּ טוב בעיניה, רק לא יודע מספיק. תקנו אותי אם אני טועה. אז איך מגיעים מכאן ל"שברו את הכלים ולא משחקים"?... עם מישהו אחר יהיה אחרת? זה לא ברור שכל החיים לומדים אחד את השני? שזו עבודה שלא נגמרת? שככל שלומדים אחד את השני יותר (רוחנית, נפשית ופיזית) טוב יותר ביחד? שאף אחד שהיא תכיר לא ידע לבד הכל מראש?- נקודת המוצא הפולנית שאתה צריך לדעת לבד בלי שאני אגיד לך (ואם אני צריכה להגיד זה כבר לא שווה)- לא עומדת במבחן המציאות? זה חידוש עבורה? אם כן- אז פה לדעתי הכשלון של החינוך... לא בהפרדה ולא בנישואין בגיל צעיר וכו' וכו' כפי שהיא טוענת. או שאתם סוברים אחרת, ולגיל ולתקופת ההכרות הקצרה לפני הארוסין יש משקל הרבה יותר מכריע ממה שאני סוברת? (אולי זה לא פייר שאני טוענת שתקופת ההכרות הקצרה אינה סיבה מרכזית, כיוון שאנחנו היינו חברים מספר שנים לפני שנישאנו) האם אלו מביניכם שגדלו בחינוך נפרד לחלוטין גם מרגישים שאתם/בן הזוג לא ידעתם לדבר עם בן המין השני?