בוקר טוב,
החלום:
דברתי עם אמא בטלפון, היא התקשרה אליי לספר משהו. אני חושבת שזה היה ערב, אני בדיוק עשיתי משהו ברכב שלי. זוכרת כמו כיסא מקופל, לא יודעת מה עשיתי/סידרתי שם. היא דברה איתי רגיל, כאילו לא קרה כלום! ביקשה עזרה/רצתה דברים אני חושבת.. הרגשתי אשמה על היעדר גבול שלי מולה, ואז זה הגיע.
אמרתי לה שסיימתי להעמיד פנים כאילו לא קרה כלום! שאני זוכרת כמעט הכל!
היא שתקה, לא ניסתה להכחיש הפעם
הייתי מאוד אסרטיבית מולה והיא קיבלה את זה, אני חושבת שהיא הבינה ש"זהו הלך עליה", הגיע הזמן
השתיקה שלה זכורה לי, חוסר אונים שלה, העצבות שלה שאין לה מנוס, היא לא יכולה לברוח מזה יותר, היא לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ושאני מסיימת לשתף עם זה פעולה.
החלום נגמר בשתיקה הרועמת שלה, זה היה בטלפון, אבל אני ראיתי אותה בחוסר אונים, ידעתי שקשה לה.
כן כאב לי עליה, אבל פעלתי.
רקע (השתדלתי לקצר ולערוך)
דילמות, דילמות, דילמות. לא יודעת מה לעשות עם זה שהמעשים שלה היו נוראיים והסבל שלי, לבין זה שהיא מסכנה וצריכה עזרה, אבל מניפולטיבית מאוד, היא עושה נזקים לעצמה ולאחרים! אני רוצה משפחה, אבל ההתנהגות שלהם אפילו לא חברית.
בינתיים אני מאפשרת לי מרחב לשהות, לא חייבת לפעול. (מה שלא היה. עם אמא הכל בום טראח תשובה עכשיו!)
אפרופו הרכב בחלום, שסידרתי משהו.. אני מרשה לי רגע חנייה. בלי לתת ללחץ שלה/תלות שלה/מחלה שלה להשפיע עליי. זה שהיא מסכנה לא אומר שאני לא צריכה עזרה, לא אומר שאני חייבת לה. אני רוצה בחירה במקום הזה. לא פחד, לא הרגל.
החלום קצת מקל עליי. כמו שחרור. אני שמחה שהתת מודע מתחיל להפנים את זה מולה. שמאסתי ב"לעשות תיקון", לרחם עליה, לצאת רוחנית בפני כולם, שזה פוטוגני מאוד לסלוח ולהבליג על מה שעשתה, שאולי יגיע סופסוף תורי ויראו אותי.. שיהיה שקט ושלום ו"כולם יהיו מרוצים" אני לא מרוצה מזה.
בפועל זה לסלוח בטרם עת ולא הגיוני בשלב הזה. אני בשלב של להכיר בעצמי במה שעברתי. מעכלת לאט לאט..
כשאני חושבת על "סלחנות" (זה אילוף שלהם, אני רוצה שיבוא מתוכי באופן טבעי) זה גם בעיניי מפליל. איך יכול להיות שאני כ"כ סובלת אבל משדרת שהכל בסדר? אז לא, הכל לא בסדר. היא חייבת לשלם על מה שהיא עשתה. גם אם זה נראה להם שאני "הפכפכה" לא, אני פשוט מנסה כל מיני דרכים לפעול, לראות מה עובד לי.
אני עוד לא יודעת איך, אבל אני חייבת לסגור את הפער בין הילדה שהייתי והם יכלו עליי וניצלו את זה, לבין עכשיו גדלתי והם צריכים לשלם על מה שהם עשו, אם לא בחוץ מול אנשים, פשוט מולי ישירות.
אני רוצה שהם יראו את זה כמו "הילדה הזו גדלה עכשיו, ויש שם הרבה חומרים במערכת, היא זוכרת הכל. זה לא ילד רגיל שלא זוכר" הלוואי שגם אני אראה את זה בעצמי.
אני חושבת שהם לא מספיק מבינים את רמת הזיכרון. אני חושבת שאמא שלי ציפתה ש"היא קטנה, היא לא תזכור" כי הייתי מאוד קטנה. אבל כילדה אני שיננתי וזכרתי, וחיכיתי לגדול, לעשות עם זה משהו! להביא את הצדק. כי היא ניצלה את כוחה, ואמרתי לעצמי, אין מצב, "חכי חכי אני אגדל, נראה אותך" - אבל אני לא באמת יודעת מה לעשות עם זה.
ועצוב לי עליה מאוד. שהגיעה לעשות כאלה מעשים. שלא מבינה את ההשלכות, מכחישה, תקועה. היא זרקה את הכל עליי. מיתממת, לא מבינה מה לא בסדר. מסכסכת ביני לאחותי! היא תעשה הכללל כדי לשרוד ולקדם את עצמה. היא מאוד אוהבת יחסי ציבור, זו בעיה. התדמית שלה.. עכשיו לא תהיה לה ברירה אלא לקחת את זה על עצמה, איך? כי אני לא רוצה עוד לסחוב את זה עליי, אני הולכת לפתור את האישו עם רגש האשמה ולא לוותר.
לא הגיוני שהיא נקיה ואני סובלת! זה בלתי נתפס. אני לא מבינה איך היא חיה עם עצמה
יש לי דיסוננס קוגניטיבי רציני מאוד.
אני כן שמחה על החלום הזה, ואני חושבת שיש לו קשר לחלום הקודם על העצה ההיא על האמת היחסית, זה ממש נגע בי. לפתור מולם ישירות, לא הכרה מבחוץ, לא לחכות לקהל או גב, אלא אני לעצמי! ביני לבינם. להאמין לי גם כשזה לא נתפס בחוץ. הם לא חוו, מה הם יודעים? ברגעים איתה לבד רק אני והיא היינו! אישה משוגעת בת כ-30 ואני ילדה קטנה.
בחוץ היא הייתה בובה, בבית בהמה. מפלצת. היא חיה חיים כפולים!!!!! 2 דמויות, 2 זהויות בקטע מפחיד!!!
זה כ"כ עיצבן אותי שבחוץ רואים משהו אחד, ובבית בחדרי חדרים אני רואה את האמת! כ"כ רציתי שמישהו מבחוץ יבוא ויראה בעיניים שלו את מה שהיא מסתירה ככ טוב! זה פסיכופתי! זה לא נתפס
זה שהיא התנהגה אחרת בחוץ, זה אומר הרבה, זה לא בסדר מה שהיא עשתה. עוד גם אמרה לכל החברות שלה, למשפחה, השפילה אותי: "ראיתם כזו ילדה מוזרה שלא אוהבת נשיקות?" מעניין למה. ואני האמנתי לה, באמת שאני מוזרה, שהבעיה אצלי, שאני עד כדי כך רעה ומגיע לי.
תודה מראש.
החלום:
דברתי עם אמא בטלפון, היא התקשרה אליי לספר משהו. אני חושבת שזה היה ערב, אני בדיוק עשיתי משהו ברכב שלי. זוכרת כמו כיסא מקופל, לא יודעת מה עשיתי/סידרתי שם. היא דברה איתי רגיל, כאילו לא קרה כלום! ביקשה עזרה/רצתה דברים אני חושבת.. הרגשתי אשמה על היעדר גבול שלי מולה, ואז זה הגיע.
אמרתי לה שסיימתי להעמיד פנים כאילו לא קרה כלום! שאני זוכרת כמעט הכל!
היא שתקה, לא ניסתה להכחיש הפעם
הייתי מאוד אסרטיבית מולה והיא קיבלה את זה, אני חושבת שהיא הבינה ש"זהו הלך עליה", הגיע הזמן
השתיקה שלה זכורה לי, חוסר אונים שלה, העצבות שלה שאין לה מנוס, היא לא יכולה לברוח מזה יותר, היא לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ושאני מסיימת לשתף עם זה פעולה.
החלום נגמר בשתיקה הרועמת שלה, זה היה בטלפון, אבל אני ראיתי אותה בחוסר אונים, ידעתי שקשה לה.
כן כאב לי עליה, אבל פעלתי.
רקע (השתדלתי לקצר ולערוך)
דילמות, דילמות, דילמות. לא יודעת מה לעשות עם זה שהמעשים שלה היו נוראיים והסבל שלי, לבין זה שהיא מסכנה וצריכה עזרה, אבל מניפולטיבית מאוד, היא עושה נזקים לעצמה ולאחרים! אני רוצה משפחה, אבל ההתנהגות שלהם אפילו לא חברית.
בינתיים אני מאפשרת לי מרחב לשהות, לא חייבת לפעול. (מה שלא היה. עם אמא הכל בום טראח תשובה עכשיו!)
אפרופו הרכב בחלום, שסידרתי משהו.. אני מרשה לי רגע חנייה. בלי לתת ללחץ שלה/תלות שלה/מחלה שלה להשפיע עליי. זה שהיא מסכנה לא אומר שאני לא צריכה עזרה, לא אומר שאני חייבת לה. אני רוצה בחירה במקום הזה. לא פחד, לא הרגל.
החלום קצת מקל עליי. כמו שחרור. אני שמחה שהתת מודע מתחיל להפנים את זה מולה. שמאסתי ב"לעשות תיקון", לרחם עליה, לצאת רוחנית בפני כולם, שזה פוטוגני מאוד לסלוח ולהבליג על מה שעשתה, שאולי יגיע סופסוף תורי ויראו אותי.. שיהיה שקט ושלום ו"כולם יהיו מרוצים" אני לא מרוצה מזה.
בפועל זה לסלוח בטרם עת ולא הגיוני בשלב הזה. אני בשלב של להכיר בעצמי במה שעברתי. מעכלת לאט לאט..
כשאני חושבת על "סלחנות" (זה אילוף שלהם, אני רוצה שיבוא מתוכי באופן טבעי) זה גם בעיניי מפליל. איך יכול להיות שאני כ"כ סובלת אבל משדרת שהכל בסדר? אז לא, הכל לא בסדר. היא חייבת לשלם על מה שהיא עשתה. גם אם זה נראה להם שאני "הפכפכה" לא, אני פשוט מנסה כל מיני דרכים לפעול, לראות מה עובד לי.
אני עוד לא יודעת איך, אבל אני חייבת לסגור את הפער בין הילדה שהייתי והם יכלו עליי וניצלו את זה, לבין עכשיו גדלתי והם צריכים לשלם על מה שהם עשו, אם לא בחוץ מול אנשים, פשוט מולי ישירות.
אני רוצה שהם יראו את זה כמו "הילדה הזו גדלה עכשיו, ויש שם הרבה חומרים במערכת, היא זוכרת הכל. זה לא ילד רגיל שלא זוכר" הלוואי שגם אני אראה את זה בעצמי.
אני חושבת שהם לא מספיק מבינים את רמת הזיכרון. אני חושבת שאמא שלי ציפתה ש"היא קטנה, היא לא תזכור" כי הייתי מאוד קטנה. אבל כילדה אני שיננתי וזכרתי, וחיכיתי לגדול, לעשות עם זה משהו! להביא את הצדק. כי היא ניצלה את כוחה, ואמרתי לעצמי, אין מצב, "חכי חכי אני אגדל, נראה אותך" - אבל אני לא באמת יודעת מה לעשות עם זה.
ועצוב לי עליה מאוד. שהגיעה לעשות כאלה מעשים. שלא מבינה את ההשלכות, מכחישה, תקועה. היא זרקה את הכל עליי. מיתממת, לא מבינה מה לא בסדר. מסכסכת ביני לאחותי! היא תעשה הכללל כדי לשרוד ולקדם את עצמה. היא מאוד אוהבת יחסי ציבור, זו בעיה. התדמית שלה.. עכשיו לא תהיה לה ברירה אלא לקחת את זה על עצמה, איך? כי אני לא רוצה עוד לסחוב את זה עליי, אני הולכת לפתור את האישו עם רגש האשמה ולא לוותר.
לא הגיוני שהיא נקיה ואני סובלת! זה בלתי נתפס. אני לא מבינה איך היא חיה עם עצמה
יש לי דיסוננס קוגניטיבי רציני מאוד.
אני כן שמחה על החלום הזה, ואני חושבת שיש לו קשר לחלום הקודם על העצה ההיא על האמת היחסית, זה ממש נגע בי. לפתור מולם ישירות, לא הכרה מבחוץ, לא לחכות לקהל או גב, אלא אני לעצמי! ביני לבינם. להאמין לי גם כשזה לא נתפס בחוץ. הם לא חוו, מה הם יודעים? ברגעים איתה לבד רק אני והיא היינו! אישה משוגעת בת כ-30 ואני ילדה קטנה.
בחוץ היא הייתה בובה, בבית בהמה. מפלצת. היא חיה חיים כפולים!!!!! 2 דמויות, 2 זהויות בקטע מפחיד!!!
זה כ"כ עיצבן אותי שבחוץ רואים משהו אחד, ובבית בחדרי חדרים אני רואה את האמת! כ"כ רציתי שמישהו מבחוץ יבוא ויראה בעיניים שלו את מה שהיא מסתירה ככ טוב! זה פסיכופתי! זה לא נתפס
זה שהיא התנהגה אחרת בחוץ, זה אומר הרבה, זה לא בסדר מה שהיא עשתה. עוד גם אמרה לכל החברות שלה, למשפחה, השפילה אותי: "ראיתם כזו ילדה מוזרה שלא אוהבת נשיקות?" מעניין למה. ואני האמנתי לה, באמת שאני מוזרה, שהבעיה אצלי, שאני עד כדי כך רעה ומגיע לי.
תודה מראש.
נערך לאחרונה ב: