השוואת ספרי לימוד
לשלמה שלום אענה לך על יותר ממה ששאלת. אספר על כל ספרי הלימוד הנהוגים בבתי הספר היסודיים בארץ. מכיוון שאני חבר בעמותה שמפיצה את "מתמטיקה יסודית" (ספרי סינגפור) לא אתייחס אליהם. אבל אני חושב שמידע על ספרי הלימוד הוא שירות חשוב להורים. שירות שמשרד החינוך היה צריך לתת, פרט להערכות שיפוטיות. בכתוב להלן לא אמנע משיפוט, וצריך להבין שמדובר בדעתי האישית (אבל דעה שנובעת מהיכרות קרובה עם כל מערכות הספרים, ומכיוון שלא אתייחס לספרים שלנו, גם יהיה בזה מידה של אובייקטיביות. אפתח בהבחנה חשובה. ב-1989 פורסם בארצות הברית ספר ה"סטנדרטים" של ארגון המורים, וזו הייתה פתיחתה של "מהפכת החקר", שהרעיון בה הוא שהילד לא ילמד אלא יחקור בעצמו. התוצאה העיקרית של חקר היא בלגן - לא לומדים את החומר לפי סדר. "חוקרים", אבל לא כל כך חשוב מה. התוצאה הייתה בלגן אטומי בארצות הברית - הטענה היא שנוצר פער של שנת לימודים, כלומר מה שלמדו פעם בכיתה ד' לומדים כיום בכיתה ה' (ויודעים פחות). ב-1994 פרסמו 200 מדענים עצומה נגד השיטה החדשה, ובמקומות רבים בארצות הברית, במיוחד בקליפורניה, שבה התחילה המהפכה. מהפכת החקר הגיעה גם לארץ (העמותה שלנו עצרה אותה במידת מה, בכך שמנעה את כניסתה של תוכנית לימודים הזויה לחלוטין שנקראה "תוכנית 2000", שכולה חקר). רוב מערכות הספים מכילות אותה במידה זו או אחרת (פרט ל"מתמטיקה יסודית"). אבל יש שתי מערכות שחרתו את סיסמת ה"חקר" במפורש על דגלן - אלה הן "פשוט חשבון" (מאוניברסיטת תל אביב) ו"כשרים והקשרים" מאוניברסיטת ירושלים. אם תסתכלו בספרים האלו תגלו שהפרקים אינם "חיבור" ו"חיסור" אלא "במגרש המשחקים" ו"בחנות הצעצועים". היום נלמד חיבור, מחר חילוק, מחרתיים חיסור, ובעוד שלושה ימים שוב חילוק. אינני חושב גם גדולות על החשיבה שהושקעה בספרים, ועל איכותם אפילו בתוך מסגרת ה"חקר". הילדים עשויים לאהוב אותם בכיתה א' ואולי ב'. לטווח רחוק, כשרוצים לבנות ידע של ממש, אינני מאמין בהם. ספרי "משתלם" (בטבעיים ובשבר) - נכתבו על ידי מורות, ולכן אפשר לראות בהם ניצוצות של הבנה דידקטית. אבל אין שום הבנה בסדר הנכון של הרעיונות. כמו הרבה מחברי ספרי לימוד , כותבות הספרים חושבות שתפקידן לספק פעילויות "מעניינות". זה לא כך - תפקיד כותב הספרים הוא בעיקר לפרוש את החומר על פי סדר ובלי דילוגים. אינני חושב שאלו ספרים טובים (מצטער, אמרתי דברים הפוכים באיזשהו שלב. עכשיו קראתי את הספרים, לפחות אלה של כיתה ד', לעומק). אני מגיע ל"שבילים" של מט"ח. לצערי הרב, כ-50% מילדי ישראל לומדים על פיהם. כדי לדעת מה הם נחוץ להכיר את הפילוסופיה של מט"ח. הרעיון הגאוני של מט"ח, שממנו נולדו הבדידים והזנבגופים הידועים לשמצה, הוא שימוש במודלים. כלומר תחליפים. תארו לעצמכם שבשביל ללמוד על חתולים אתם לומדים במשך חודשים על מקלות, שלהם אתם קוראים "מקלות חתולים", ואינכם רואים חתול מול עיניכם (אני לא מגזים. בשיטת הבדידים אסור היה לילדי ישראל למנות עצמים, כלומר להכיר את המספרים ישירות. רק הילדים המתקשים היו זכאים ללוקסוס הזה. לא יאומן, אבל זה כך.) בעקבות הזעקה הציבורית שהקימו חברי העמותה שלנו בתחילת שנות ה-2000, נזנחו הבדידים והזנבגופים. אבל רוח מט"ח חיה ופועמת גם בספרים החדשים, "שבילים". פתחו את הספר על השברים של כיתה ד' ותראו: המשפט הפותח הוא "בספר זה נעסוק במקלות שברים". לא בשברים, אלא במקלות שברים. עמודים על גבי עמודים של מקלות שברים. כתבה את זה אותה אחת שהמציאה את הזנבגופים וגרמה לתלמידי מדינה שלמה ללמוד את המצאותיה במקום חשבון. אין לי מה לומר אלא "אמא'לה". גם מחוץ לזה הספרים די רעים. הם מושקעים להפליא מבחינה גרפית (למט"ח יש יותר תקציבים מאשר לכל שאר מערכות הספרים יחד), אבל גם הם, כמו "משתלם", הולכים על פעילויות מחוכמות (ומקובעות - הם מאופיינים בזה שהם מוצאים רעיון שנחשב בעיניהם למחוכם, ומאותו רגע הם עושים עליו עוד ועוד פעילויות). נזק טהור. ספר שהוא לא רע בעיני הוא "חשבון 10". כותביו יודעים מתמטיקה, ומבינים שתפקידם הוא לפרוש את הרעיונות על פי סדר. המורים טוענים שהספרים מסורבלים וכבדים, אבל אני מעדיף את הספרים האלו על פני השאר. ולבסוף, יש "השבחה" של אוניברסיטת בר אילן. הם בנויים לעבודה בקבוצות, עם המון פילוסופיה של "התבוננות בעצמך", ו"מטא-קוגניציה". אם מקלפים זאת, מקבלים ספרים שטוחים למדי, אבל לא מזיקים במיוחד. המורים אוהבים אותם, כי אפשר לחלק את הספרים לילדים והם עובדים בעצמם, על פי סדר (סדר לא רע, לפי אותם ספרים שבהם הסתכלתי). זהו, מקווה שיקראו זאת רבים. ההורים זכאים לדעת מה הילדים שלהם לומדים. ובמיוחד, על פי אילו גישות. למשל, הורים שילדיהם לומדים על פי גישת ה"חקר" זכאים לדעת זאת. פרט לכך שהאיכות שלהם ירודה .
