שיכרון חושים
לפני הכל תודה לקיט על כל שהיא סבלה אותי ועשתה לי הגייה הרבה תודה מכל הלב. רהיא צעדה באיטיות לתוך המבנה, ראשה מורכן מטה. מבט מקרוב היה מגלה שהיא הוצעדה על ידי זוג האנשים שהלכו מאחוריה, כאשר האדם הנמוך לבוש דובון צבאי הוליך אותה פנימה לחדר. כשהם נכנסו היא הרימה את ראשה והביטה בכמה מטוסי נוסעים שעברו ממעל. היא הישירה את מבטה מטה ונדחפה פנימה. היא ידעה שהפעם התירוצים לא יעזרו לה היא ידעה שהפעם זה הסוף... הכל התחיל לפניי כמה חודשים. היא, פקחית תנועה פשוטה בחלק המרכזי של העיר, קיבלה הזמנה מהסינדיקט. מישהו היה מעוניין בכך שמפקד בתחנה שלה ייעלם מהשטח. "הוא לא מספיק... נאמן לנו" הם אמרו. הם הבטיחו לה חיים חדשים עם משמעות ולא חיים מלאי דפים, אשר בסוף העבודה הדבר שיחכה לה יהיה התוכים והבעל בית. לאחר זמן מה היא חזרה אליהם עם תשובה חיובית. "לאחר הסילוק את תהיי אחת מאיתנו, זה נותן לך את כל הזכויות ולא נבקש ממך עוד דבר." החדר בפנים היה מואר למדי, יותר מואר מהשמיים האפורים שבחוץ. שאון המטוסים ממעל חדר מבעד לקירות הדקים. לא סתם המקום הזה נבחר. הכל אצלהם היה מתוכנן. עד לפרט האחרון. כאשר היא קיבלה את כמוסת הרעל בידים רועדות, צעדה לעבר התחנה. לפתע היא החלה להבין את הצד השני. היא דמיינה את התרחישים הגרועים ביותר החל מזה שיקחו אותה דווקא עכשיו לחקירה על שוחד שקיבלה לפני שנה, דך התקלות פשוטה עם מישהו ושמיטת הכמוסה, עד לכך שהרעל לא יעבוד והוא יישאר חי כדאי לסגור את החשבון. היא שנאה ואהבה את התחושה הזאת בו זמנית. לבה פעם בעוצמה, היא חשה את האדרנלין אליו התמכרה זורם בכל גופה, את הפחד זוחל אט אט. אך הפעם זה היה שונה. הפעם היא ידעה שאין אחורה פנה, הפעם זה הסוף. מהרגע שזה מתחיל אין פשרות. בהיסוס קל היא נכנסה לחדרו והחלה לדבר איתו בעצבנות. היא בקשה העלאה בשכר ובלגנטיות מושלמת תוך כדי הסחת דעתו בויכוח היא הפילה את הכמוסה לכוס התה על שולחנו. היא היתה בטוחה שהוא רואה עד כמה היא עצבנית. למזלה הוא ייחס זאת לויכוח - העובדת שהיתה רגועה כל השנים נכנסת ומתווכחת. הוא שילח אותה החוצה ואמר לה שימשיכו לדבר על כך מחר. "כ,ן מחר, נדבר על זה... כן, מחר" היא עדיין עמדה במרכז החדר, מפחדת לזוז, מקווה לכך שהאדמה תבלע אותה. מודעת לכך שלא משנה מה תעשה, קולה לא יגבר על שאון המטוסים. אף אחד לא יבוא לעזרתה. לא עוד. לאחר שיצאה מהמשרד היא ניגשה לפקיד האחראי וביקשה ממנו שיודיע שהיא הולכת הביתה. "אני לא חשה בטוב." זה היה שקר, הראשון מני רבים שהיא החלה להגיד. היא התחילה לאהוב את זה. סילוף האמת, כרצונה. למחרת בבוקר היא קמה כולה מלאת התרגשות וניגשה לתחנה. כולם עמדו סביב סגן מפקד התחנה. היא הגיעה באמצע נאום שהוא נשא. נאום מאולתר שהיה מס שפתיים זול. "... אשתו אמרה שזה קרה בבוקר, הוא ניגש הכין לעצמו את הארוחה והתמוטט באמצע המטבח. א..." היא לא רצתה עוד להקשיב. היא הרגישה את לבה מפרפר ואת ההתרגשות גואה. היא טעמה את טעמו של האדרנלין. והיא רצתה ממנו עוד. הזוג שהוליך אותה לחדר הושיב אותה על הכיסא אט אט, כמעט ללא התנגדות. "זה יהיה קל יותר עבורך ועבורנו. את יכולה להיות רגועה, אם תשתפי פעולה לא תחושי שום כאב ואולי אף תזכי לחיות את שארית חייך אפורים כמו שהיו קודם." כשהיא חזרה לסוכן שלה לקבלת התשלום, היא קיבלה עולם חדש לחלוטין. הסידיקט ידע לטפל באנשיו. היא היתה מוכנה לדחות את הכל ובלבד שיישלחו אותה לעוד משימות שכאלה. עם הזמן היא הפכה לאחת מהסוכנות המובחרות שלהם. כאשר כל פעם הציבה לעצמה סף ריגוש חדש, היא התמכרה לאדרנלין. מפעיליה ניסו לשכנע אותה להאט את הקצב, טענו שהיא מסכנת את עצמה ואת האירגון. אך היא לא הקשיבה. עד אשר ההוראות הפסיקו לזרום ממעל והאמצעי שלה להשגת ריגושים חדל. בתחילה היא ניסתה את התחליף הזול- מנות אדרנלין, אך הן לא הספיקו לה. היא החלה לבצע מעשי נוכלות קטנים, לצבור כסף בדרכים שחורות יותר ואפורות פחות. הסוכנת שהיתה בתוך החדר הפשילה את שרוולה. "כשהתקבלת אמרנו לך"... היא מאסה בריגושים הקטנים והחלה לחשוב על הריגוש הגדול מכולם. היא תהרוס את מי שמונעים ממנה את סיפוקה. היא תמוטט את הסינדיקט! כבר אז באותו רגע כמעט נחרץ גורלה. ידה נחשפה, מגלה שריטות עמוקות, עדיין טריות. לאחר שהיא החליטה את החלטתה היא יצאה מחדרה. ולא חזרה אליו עוד. בשיטתיות היא החלה לחסל את מפעיליה. דבר לא עצר אותה, המיומנות שרכשה והידע הפנימי הקנה לה הרגשה של אלוהות. היא היתה קרובה. היא חשבה שהיא תצליח, הכינוי המוות מבפנים דבק אליה, כאשר למעשה לא היתה מודעת שהסינדיקט איננו אלא שלוחה של ארגון גדול עוד יותר. באחד ממשימות החיסול האחרונות שלה היא יצאה בשן ועין. המטרה שלה היתה מוכנה וממוגנת. היא נאלצה לקפוץ דרך החלון מהקומה השלישית. היא נחשפה, ראו אותה ונשארו בחיים. הכינוי שלה התחלף בשמה. חייה לא היו בטוחים עוד. היא היתה בטוחה שזהו סופה. ידה השניה נחשפה. צלקת נראתה על ידה השנייה. רעד ברור עבר בה . "מפחדת?" היא פחדה. בכל פעם היא היתה בטוחה שהם השיגו אותה, אך נראה שלאחר שנים של מרדף שהם רק משחקים איתה. שהם רק מנסים לגרום לה לפחד. היא הפכה לשאננית עם הזמן, היא יצאה ממחבואה. היא יצאה לציבור הרחב. טעות גורלית שהביאה אותה אל מקומה העכשווי. במהלך אחד הימים לאחר חודש של שאננות מיותרת, הם הגיעו אליה בהצחלה. היא לא שמה לב אליהם, אך לאחר מרדף קצר בתוך הקניון הם השיגו אותה. הם רצו אותה בחיים, היא לא הבינה למה. מסתבר שהם רק רצו לשחוק אותה בהתחלה, עד המשימה הסופית - לכידתה חיה. כמו איילה ונמר, הם רק הריצו האותה כדי להתיש אותה. היא שכחה את שאמרו לה. "אצלנו בגידות ושקרים בתוך הארגון הן הפשע החמור ביותר. נסלח על סירוב לקבלת משימה, ייתכן שאף נתמרמר על ניצול הארגון למטרות אישיות, אבל שקר ובגידה הן עונש חמור ביותר ואת העונש יודעים רק שלושה אנשים. אלו שמוציאים אותו לפועל" המשפט הדהד בראשה. היא ראתה מולה את שלושת המוציאים לפועל. היא פחדה מהמוותף אך הבטיחו לה שהיא תחייה. והסינדיקט מעולם לא שיקר. "את עומדת לגלות את הסיבה האמיתית לכך שאצלנו כמעט אין בוגדים. את זוכרת את מסיבת הפתיחה בתחילת השנה?" לאחר שהיא התקבלה והפכה לאחת מהסוכנות למניין, היא החלה להגיע ליותר ויותר ארועים רשמיים של הארגון. במסיבת הפתיחה של השנה, כאשר כולם שמחו צחקו ורקדו התפרץ מישהו לתוך האולם בבגדים מעט מרופטים. ניתן היה לומר שהוא נזרק פנימה. מיד ניא זיהתה אותו. הוא נראה כמו אחד מהמפעילים הישנים - קבוצה שעזבה את האירגון לפני כמה שנים. הוא נכנס מבחוץ, נשמע רכב דוהר. ככל הנראה הוא נזרק ממנו לאולם. לא נראה היה שהאדם מודע למקום הימצאו. הוא לא זז וגם כשהוא זז הוא נפל על הרצפה ולא הצליח לקום. רק לאחר זמן מה הבינו שמשהו נורא קרה לו הוא...
לפני הכל תודה לקיט על כל שהיא סבלה אותי ועשתה לי הגייה הרבה תודה מכל הלב. רהיא צעדה באיטיות לתוך המבנה, ראשה מורכן מטה. מבט מקרוב היה מגלה שהיא הוצעדה על ידי זוג האנשים שהלכו מאחוריה, כאשר האדם הנמוך לבוש דובון צבאי הוליך אותה פנימה לחדר. כשהם נכנסו היא הרימה את ראשה והביטה בכמה מטוסי נוסעים שעברו ממעל. היא הישירה את מבטה מטה ונדחפה פנימה. היא ידעה שהפעם התירוצים לא יעזרו לה היא ידעה שהפעם זה הסוף... הכל התחיל לפניי כמה חודשים. היא, פקחית תנועה פשוטה בחלק המרכזי של העיר, קיבלה הזמנה מהסינדיקט. מישהו היה מעוניין בכך שמפקד בתחנה שלה ייעלם מהשטח. "הוא לא מספיק... נאמן לנו" הם אמרו. הם הבטיחו לה חיים חדשים עם משמעות ולא חיים מלאי דפים, אשר בסוף העבודה הדבר שיחכה לה יהיה התוכים והבעל בית. לאחר זמן מה היא חזרה אליהם עם תשובה חיובית. "לאחר הסילוק את תהיי אחת מאיתנו, זה נותן לך את כל הזכויות ולא נבקש ממך עוד דבר." החדר בפנים היה מואר למדי, יותר מואר מהשמיים האפורים שבחוץ. שאון המטוסים ממעל חדר מבעד לקירות הדקים. לא סתם המקום הזה נבחר. הכל אצלהם היה מתוכנן. עד לפרט האחרון. כאשר היא קיבלה את כמוסת הרעל בידים רועדות, צעדה לעבר התחנה. לפתע היא החלה להבין את הצד השני. היא דמיינה את התרחישים הגרועים ביותר החל מזה שיקחו אותה דווקא עכשיו לחקירה על שוחד שקיבלה לפני שנה, דך התקלות פשוטה עם מישהו ושמיטת הכמוסה, עד לכך שהרעל לא יעבוד והוא יישאר חי כדאי לסגור את החשבון. היא שנאה ואהבה את התחושה הזאת בו זמנית. לבה פעם בעוצמה, היא חשה את האדרנלין אליו התמכרה זורם בכל גופה, את הפחד זוחל אט אט. אך הפעם זה היה שונה. הפעם היא ידעה שאין אחורה פנה, הפעם זה הסוף. מהרגע שזה מתחיל אין פשרות. בהיסוס קל היא נכנסה לחדרו והחלה לדבר איתו בעצבנות. היא בקשה העלאה בשכר ובלגנטיות מושלמת תוך כדי הסחת דעתו בויכוח היא הפילה את הכמוסה לכוס התה על שולחנו. היא היתה בטוחה שהוא רואה עד כמה היא עצבנית. למזלה הוא ייחס זאת לויכוח - העובדת שהיתה רגועה כל השנים נכנסת ומתווכחת. הוא שילח אותה החוצה ואמר לה שימשיכו לדבר על כך מחר. "כ,ן מחר, נדבר על זה... כן, מחר" היא עדיין עמדה במרכז החדר, מפחדת לזוז, מקווה לכך שהאדמה תבלע אותה. מודעת לכך שלא משנה מה תעשה, קולה לא יגבר על שאון המטוסים. אף אחד לא יבוא לעזרתה. לא עוד. לאחר שיצאה מהמשרד היא ניגשה לפקיד האחראי וביקשה ממנו שיודיע שהיא הולכת הביתה. "אני לא חשה בטוב." זה היה שקר, הראשון מני רבים שהיא החלה להגיד. היא התחילה לאהוב את זה. סילוף האמת, כרצונה. למחרת בבוקר היא קמה כולה מלאת התרגשות וניגשה לתחנה. כולם עמדו סביב סגן מפקד התחנה. היא הגיעה באמצע נאום שהוא נשא. נאום מאולתר שהיה מס שפתיים זול. "... אשתו אמרה שזה קרה בבוקר, הוא ניגש הכין לעצמו את הארוחה והתמוטט באמצע המטבח. א..." היא לא רצתה עוד להקשיב. היא הרגישה את לבה מפרפר ואת ההתרגשות גואה. היא טעמה את טעמו של האדרנלין. והיא רצתה ממנו עוד. הזוג שהוליך אותה לחדר הושיב אותה על הכיסא אט אט, כמעט ללא התנגדות. "זה יהיה קל יותר עבורך ועבורנו. את יכולה להיות רגועה, אם תשתפי פעולה לא תחושי שום כאב ואולי אף תזכי לחיות את שארית חייך אפורים כמו שהיו קודם." כשהיא חזרה לסוכן שלה לקבלת התשלום, היא קיבלה עולם חדש לחלוטין. הסידיקט ידע לטפל באנשיו. היא היתה מוכנה לדחות את הכל ובלבד שיישלחו אותה לעוד משימות שכאלה. עם הזמן היא הפכה לאחת מהסוכנות המובחרות שלהם. כאשר כל פעם הציבה לעצמה סף ריגוש חדש, היא התמכרה לאדרנלין. מפעיליה ניסו לשכנע אותה להאט את הקצב, טענו שהיא מסכנת את עצמה ואת האירגון. אך היא לא הקשיבה. עד אשר ההוראות הפסיקו לזרום ממעל והאמצעי שלה להשגת ריגושים חדל. בתחילה היא ניסתה את התחליף הזול- מנות אדרנלין, אך הן לא הספיקו לה. היא החלה לבצע מעשי נוכלות קטנים, לצבור כסף בדרכים שחורות יותר ואפורות פחות. הסוכנת שהיתה בתוך החדר הפשילה את שרוולה. "כשהתקבלת אמרנו לך"... היא מאסה בריגושים הקטנים והחלה לחשוב על הריגוש הגדול מכולם. היא תהרוס את מי שמונעים ממנה את סיפוקה. היא תמוטט את הסינדיקט! כבר אז באותו רגע כמעט נחרץ גורלה. ידה נחשפה, מגלה שריטות עמוקות, עדיין טריות. לאחר שהיא החליטה את החלטתה היא יצאה מחדרה. ולא חזרה אליו עוד. בשיטתיות היא החלה לחסל את מפעיליה. דבר לא עצר אותה, המיומנות שרכשה והידע הפנימי הקנה לה הרגשה של אלוהות. היא היתה קרובה. היא חשבה שהיא תצליח, הכינוי המוות מבפנים דבק אליה, כאשר למעשה לא היתה מודעת שהסינדיקט איננו אלא שלוחה של ארגון גדול עוד יותר. באחד ממשימות החיסול האחרונות שלה היא יצאה בשן ועין. המטרה שלה היתה מוכנה וממוגנת. היא נאלצה לקפוץ דרך החלון מהקומה השלישית. היא נחשפה, ראו אותה ונשארו בחיים. הכינוי שלה התחלף בשמה. חייה לא היו בטוחים עוד. היא היתה בטוחה שזהו סופה. ידה השניה נחשפה. צלקת נראתה על ידה השנייה. רעד ברור עבר בה . "מפחדת?" היא פחדה. בכל פעם היא היתה בטוחה שהם השיגו אותה, אך נראה שלאחר שנים של מרדף שהם רק משחקים איתה. שהם רק מנסים לגרום לה לפחד. היא הפכה לשאננית עם הזמן, היא יצאה ממחבואה. היא יצאה לציבור הרחב. טעות גורלית שהביאה אותה אל מקומה העכשווי. במהלך אחד הימים לאחר חודש של שאננות מיותרת, הם הגיעו אליה בהצחלה. היא לא שמה לב אליהם, אך לאחר מרדף קצר בתוך הקניון הם השיגו אותה. הם רצו אותה בחיים, היא לא הבינה למה. מסתבר שהם רק רצו לשחוק אותה בהתחלה, עד המשימה הסופית - לכידתה חיה. כמו איילה ונמר, הם רק הריצו האותה כדי להתיש אותה. היא שכחה את שאמרו לה. "אצלנו בגידות ושקרים בתוך הארגון הן הפשע החמור ביותר. נסלח על סירוב לקבלת משימה, ייתכן שאף נתמרמר על ניצול הארגון למטרות אישיות, אבל שקר ובגידה הן עונש חמור ביותר ואת העונש יודעים רק שלושה אנשים. אלו שמוציאים אותו לפועל" המשפט הדהד בראשה. היא ראתה מולה את שלושת המוציאים לפועל. היא פחדה מהמוותף אך הבטיחו לה שהיא תחייה. והסינדיקט מעולם לא שיקר. "את עומדת לגלות את הסיבה האמיתית לכך שאצלנו כמעט אין בוגדים. את זוכרת את מסיבת הפתיחה בתחילת השנה?" לאחר שהיא התקבלה והפכה לאחת מהסוכנות למניין, היא החלה להגיע ליותר ויותר ארועים רשמיים של הארגון. במסיבת הפתיחה של השנה, כאשר כולם שמחו צחקו ורקדו התפרץ מישהו לתוך האולם בבגדים מעט מרופטים. ניתן היה לומר שהוא נזרק פנימה. מיד ניא זיהתה אותו. הוא נראה כמו אחד מהמפעילים הישנים - קבוצה שעזבה את האירגון לפני כמה שנים. הוא נכנס מבחוץ, נשמע רכב דוהר. ככל הנראה הוא נזרק ממנו לאולם. לא נראה היה שהאדם מודע למקום הימצאו. הוא לא זז וגם כשהוא זז הוא נפל על הרצפה ולא הצליח לקום. רק לאחר זמן מה הבינו שמשהו נורא קרה לו הוא...