שילה פרבר בתמונע אתמול.

[S h A b i T]

שילה פרבר בתמונע אתמול.

אחרי הופעה כושלת של דנה ברגר ואחרי שמכסת העלבון והעצב לשבוע הנוכחי נגמרה ערב לפני, שילה פרבר הגיעה בדיוק בזמן. ישבתי במקומי הקבוע במדרגות והשקפתי על המקום. התמלאתי התרגשות למראה כל האנשים שהתאספו רק בשביל לשמוע את הקול החורק והמקסים הזה בליווי שלל הגיטרות שהיו מוצגות לראווה על הבמה. בעבר שילה הייתה מגיעה עם גיטרה אחת, ואז כשלא חשבתי שיכול להיות יותר טוב, היא צירפה גם את החשמלית לתמונע (סטיגידיש!) ולפי המצב רוח שילבה אותה בשירים. אז אתמול היא הגיעה עם 3 גיטרות, אני מניחה שקלאסית, חשמלית ואקוסטית (שהיו תפאורה מקסימה להופעה.

) ואביגיל רוז אחת שמדהימה אותי כבר בפעם השניה. שילה עלתה עם לאט ומהר, נהיה לי חם בטירוף, הרגשתי את הדם מתחיל לזרום מהר יותר לכיוון הראש ואת הלחיים נהיות אדומות. כל שיר ושיר מקרב אותי יותר לעצמי וגורם לרצות להוריד כל פרט שנמצא עליי בשביל לא למנוע מהשיר להגיע. האינטראקציה ששילה מנהלת עם הגיטרה והקול שלה שובה אותי בתוך עולם שאין לו שום קשר למציאות, אבל הוא עושה לי טוב. אני מסוגלת לשבת ימים ושבועות ופשוט להקשיב לה. לשמוע את הסיפורים הארוכים שאין להם אף פעם קשר למה שהיא הולכת לשיר ואת הצחוק המתגלגל שמחמם את הלב. לונדון, פרח קיר, שיר החניון, אדם חופשי, יום אחד גם את תמותי ועוד רבים וטובים שמעידים על דמיון פרוע במיוחד בשילוב לחן מקורי משאירים את הקהל קשוב לחלוטין במשך כל ההופעה. אביגיל רוז עולה לבמה ושרה את "חלום קטן", הקאבר העברי כמובן, יחד עם שילה. מקסימה את כולם בקול שלה ומבשרת על בואו של האלבום הבא בהפקתו של יוני בלוך. שרה עוד שני שירים שלה, אחד מהם, 'אלוהים', שמכיל בתוכו טקסט חצוף ומחתרתי ויכולות ווקאליות מרשימות במיוחד ועוד את 'לילה' של שילה. ההדרן מתחיל עם שימו לב, שתמיד מרגיש לי כאילו היא חשפה אותו לקהל בטעות ובגלל התגובות הנלהבות היא בחרה להשאיר אותו ועוד להכניס אותו להדרן (בחירה מצוינת, אגב!) וירדה מהבמה עם יום שישי, ששנים לא זכיתי לשמוע אותו בהופעה. הייתה הופעה מצוינת.כמו תמיד. תודה על הכרטיס יפית, הפעם במיוחד.

 

[zippa]

ידעתי שיש סיבה טובה לכך שאני אוהבת את שילה..

ביום חמישי קיבלתי סופית את ההוכחה לתחושת הבטן הנפלאה שנוצרה אצלי בפעם הראשונה ששמעתי שיר של שילה פרבר (נדמה לי שזה היה "איזה זהב"). המוזיקה שלה עשתה לי כבר אז כל כך טוב, ועכשיו היא רשמית אחת מה-favorites. ולא רק זה, אלא שבהופעה היא מוצלחת אפילו יותר מאשר בדיסק. כבר ציינתי פעם, באחת מההודעות פוסט-הופעות שלי, את מה שבעצם כנראה די ברור מאליו, שיש אומנים שיודעים להופיע יותר טוב מאחרים. אז מה הופך את שילה לאחת מהמצטיינות? דבר ראשון, אפילו בישיבה על הבמה, רק היא וגיטרה (ות), היא מצליחה ליצור אינטראקציה עם הקהל. היא כמו התמונות המגניבות האלו, שלא משנה מהיכן אתה מסתכל עליהן, אתה מרגיש שהן מסתכלות עליך בחזרה. אני קיבלתי את התחושה שהיא שם על הבמה בשבילי, ובשביל כל אחד אחר בתמונע, והיו די הרבה אנשים בתמונע בחמישי בלילה. ההשתחוויה המקסימה שלה בסוף ההופעה ובסוף ההדרן רק חיזקה את התחושה הזו שלי. דבר שני, שילה לא הסתפקה בשירים, וסיפרה כל הזמן סיפורים. לא אנקדוטה מקרית פה ושם, אלא סיפורים של ממש, עם בשר. כאלו שאפשר להפוך לספר. שמענו על השותפה שלה לשעבר, שהתחתנה באותו ערב על הר אחד, *קצת* צפונית לת"א, הר מירון (ואז שמענו את "כורש 11"). ושמענו גם על שלל העבודות ששילה עבדה בהן, שממש לא כדאי לספר עליהן, ועל הבזויה מכולן, שעליה היא דווקא כתבה שיר ("שיר החניון"). והסיפור שהוביל לשיר שנגע בי יותר מכולם, על התקופה ששילה גרה בלונדון, ועל ההון המלוכלך שהיא עשתה מלימוד עברית (משערת שלשיר הזה קוראים "לונדון", לא הכרתי אותו לפני כן). האירוח של אביגיל רוז היה מוצלח למדי. גם כי היה מעניין לשמוע את שילה בליווי קלידים, וגם כי הוא הצליח ליצור בי עניין לגבי רוז, שהזכירה שיוני בלוך (שישב בקהל) הפיק לה את הדיסק. לא ממש ידעתי איך שילה נראית לפני שהייתי בהופעה. היה לי מושג כללי, אבל אני לא יודעת אם הייתי מזהה אותה ברחוב. וכשהיא רק עלתה לבמה, חשבתי לעצמי שיש לה מראה מיוחד, אבל שזה בהחלט לא הסגנון שלי. בסוף ההופעה היא נראתה לי יפהפיה. התחשק לי לקום ולתת לה חיבוק גדול. נראה לי שזה אומר הרבה. תודה רבה ליפית על הכרטיס